האם וכיצד אנשים מושפעים מרגשותיהם של אחרים

מהו רגש? מה חשיבותו ותפקידו בחוויה האנושית? כיצד הוא משפיע עלינו ומה מניע אותנו לנסות לשנותו, אצלנו או אצל אחרים? “רגשות ניתנים לוויסות ולתפעול, כמו כל כישור מנטלי. ניתן להשתמש בהם ולנתב אותם באופן שיועיל לנו או לסביבה. כך למשל, אם נקלעתי לסיטואציה שבה אם אהיה נחמדה מדי לא יקשיבו לי, אוכל לנתב כעס לכדי פעולה (לדוגמה לדבר בתקיפות)”, מסבירה פרופ’ מאיה תמיר, חוקרת רגש וויסות רגשי מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

מחקריה של פרופ’ תמיר עוסקים באופן שבו אנשים מתייחסים לרגשותיהם ולרגשות אחרים ומנסים להשפיע עליהם. חלקם נעשים על אנשים בריאים וחלקם על אנשים שסובלים מהפרעות נפשיות (דיכאון קליני למשל). לעתים ניתן לפתח על בסיסם התערבויות קליניות לוויסות רגשי (לדוגמה הפחתת עצב ורגשות שליליים בדיכאון).

לדברי פרופ’ תמיר, “אנחנו בודקים מה מניע אנשים לנסות להשפיע על הרגש שלהם או של אחרים. יש לא מעט סיטואציות שבהן אנשים בוחנים את הרגש ברגע האמת ומעניין לברר כיצד הם בוחרים לנווט אותו, איך הם יודעים מה נכון או לא נכון להרגיש. קיימות מגוון אסטרטגיות רגשיות (כגון הסתרת הרגש מהסביבה) שמשתנות בהתאם לרקע התרבותי. יש כאלו שהשפעתן דומה בחברות שונות, ויש כאלו שבחברות מסוימות מקושרות לרווחה נפשית ובחברות אחרות – למצוקה”.

במחקרם האחרון, שזכה במענק מהקרן הלאומית למדע, ביקשו פרופ’ תמיר וצוותה לבדוק אם וכיצד אנשים מושפעים מרגשותיהם של אחרים, כלומר לומדים סטנדרט רגשי – מה נכון או לא נכון להרגיש – בהקשר מסוים. לדבריה, “ידוע שרגשות של אחרים משפיעים עלינו ושאנו נוטים לחקותם. לדוגמה, אם מחייכים אלינו – מיד נחייך בחזרה, ואם למישהו בסביבתנו יש מצב רוח טוב – כפי הנראה נידבק ממנו (הדבקה רגשית). אנחנו גם מסיקים מרגשות של אחרים מהם הערך או המשמעות של דברים שקורים בסביבה. לדוגמה, פעוט או ילד שיראה את אמו עם הבעה מפוחדת, יבין שיש משהו שצריך לפחד ממנו”.

כדי לענות על שאלת מחקרם פיתחו החוקרים מטלה שבה חשפו מאות נבדקים (בעיקר סטודנטים) לתגובות רגשיות של אחרים; הם הראו להם תמונות שמעוררות רגש שלילי או חיובי (למשל של מלחמה, תאונה, בעל חיים מפחיד, אסון טבע, תינוקות צוחקים וילדים משחקים בבריכה). לאחר מכן הראו להם כיצד אנשים אחרים דירגו את עוצמת הרגש שהתמונה עוררה בהם בדירוג של 100-0 (עד כמה התמונה חיובית או שלילית). חלק מהנבדקים נחשפו לדירוגים קיצוניים יותר. בשלב הבא ביקשו מהנבדקים לדרג את עוצמת הרגש שהתמונות מעוררות בהם.

נמצא כי נבדקים שנחשפו לדירוגים קיצוניים של אחרים הגיבו באופן דומה (כלומר, “נדבקו” ותגובתם הרגשית הייתה קיצונית יותר). מעבר לכך, כאשר אותם נבדקים התבקשו לספק חוות דעת על נבדקים חדשים, על בסיס התגובה הרגשית שלהם, הם שפטו אותם ביחס לתגובה הממוצעת של הנבדקים שהכירו קודם לכן. כך למשל, אם סיפרו לנבדק א’ שנבדק ב’ הגיב בדומה לשאר התגובות שאליהן נחשף א’, אז הוא קבע כי ב’ אדם אמין וכשיר. לעומת זאת, אם סיפרו לנבדק א’ שנבדק ב’ הגיב אחרת משאר התגובות שאליהן נחשף א’, הוא קבע כי ב’ פחות אמין וכשיר.

לדברי פרופ’ תמיר, “הנבדקים קיבלו מידע מינימלי על אחרים ועדיין לעתים שפטו אותם לחומרה. בעולם האמיתי, זה מזכיר את היד הקלה על המקלדת. לדוגמה, לעתים ניתן לראות ברשת שכאשר אנשים נחשפים לתגובות קיצוניות, הם גם מגיבים בקיצוניות, ולרוב מחמירים עם אנשים שמגיבים בפחות קיצוניות. כלומר, ניתן לראות שהשיפוט החברתי של האדם מושפע מהתגובה הרגשית של הרוב, וכי חשיפה לרגשות של אחרים יכולה להשפיע על היחס לרגש, מה נכון או לא נכון להרגיש. ידוע כי אנשים לומדים מאחרים נורמות התנהגות. במחקרנו בדקנו אם אנשים לומדים מאחרים גם איך צריך להרגיש, ועד כמה המידע הזה מניע אותם לשיפוט חברתי שאינו קשור ישירות לרגש”.