מסרון מפרשת קדושים
פרשת "קְדֹשִׁים" פותחת בציווי:"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם-קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם." (י"ט, א'- ב') בין ציווי הפרשה, המפרטים את הדרך שבה על האדם לצעוד בה, בכדי להיות קדושים ,נמנים גם הציוויים הבאים.
"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ." (י"ט, י"א)-"לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'" (י"ט, י"ד)-מתן, צדקה מתנות לעניים, איסור לעשוק שכר, החובה לשפוט בצדק,-איסור לרכל, איסור לשנוא, איסור נקמה, כבוד לזקן, חיוב למסחר הוגן.
נקודות התייחסותי מהפרשה, מלכתחילה אבהיר, אינני מייצג את הפרשנות המסורתית, מאידך אנוכי מכבדה ומשתמש בה.
בפרשת "קְדֹשִׁים" יש הלכות רבות, אשר רובן בעניינים שבין אדם לחברו, וחלקן בהלכות שבין אדם למקום. אולם התורה הקדימה לומר "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", ובכך באה בעצם לכלול וללמד, שלא רק על עניינים שבין אדם למקום חל ענין הקדושה, אלא גם בעניינים שבין אדם לחברו, ושלהיות קדוש באמת, צריכים לנקוט זהירות גדולה בענייני 'בין אדם לחברו', ואין די במה שהוא פרוש מהמון העם ודבוק באלוקיו; כפי שבזמננו בארצנו גם בזמן המלחמה חלק מהאוכלוסיה מתנהל ב'ישיבה'(תרתי משמע), אך ורק בתלמודי תורה ולא יוצא לתרום את חלקו בצה"ל ובמוסדות הביטחון והמדינה.
נשאלת השאלה מדוע בלשון הפסוק קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם." (י"ט, א'- ב') , נאמר "קדושים תהיו".?מדוע הציווי הוא לעתיד, מדוע לא כתוב "קדושים היו" לשון הווה, עכשיו ,אציין: שבא הכתוב לומר שאין סוף בדרגות הקדושה, שתמיד יכול אדם להתקדש עוד ועוד. מאידך -מושג 'הקדושה' מצריך הבהרה/ות נוספות.
מושג הקדושה זה מוכר לכולנו מן הרגש, ולכל אחד ישנה איזו תחושה פנימית במה מדובר, ובכל זאת, מושג הקדושה מופיע בהרבה מאוד הקשרים שונים ומגוונים. הפרשה לא נותנת לנו תשובה ישירה לשאלה הזאת. במקום להגדיר לנו מה הופך אדם ועם לקדושים, מפרטת הפרשה רשימה ארוכה של חוקים ומצוות, שחלקן קשורות לנושאים חברתיים שבין אדם לחברו וחלקן לנושאים שבין אדם לאלוהיו. כפי שמסבירים זאת חז"ל, בנאמר"דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל", כי אילו היה נאמר כאן "דבר אל ראשי המטות, היו פשוטי העם אומרים לעצמם, מה לנו ולקדושה השייכת לראשי העדה, לגדולים לבעלי נשמות גבוהות וקדושות, אבל נאמר כאן דווקא "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" בלי יוצא מן הכלל, היינו שכל אחד מבני ישראל יוכל להיות קדוש.
בפרשתנו מצווה התורה: איש אמו ואביו תיראו" ההקדמה של המילה "איש" לציווי על המורא מההורים מלמדת, שלא רק בזמן שהאדם זקוק להוריו בכדי שיכלכלוהו במזון ויתנו לו את בגדיו, הוא מחויב לכבדם, אלא גם כאשר הוא כבר"איש"- אדם עצמאי שכבר עומד על רגליו ולא זקוק לתמיכת הוריו, גם אז הוא מחויב להוקירם ולכבדם.
בפרשתנו בנוסף על מורא, אם ואב, רבים מערכי המוסר המתקדמים שבין אדם לחברו שלא נכנסו לעשרת הדברותו שאותם הורשנו לעולם, מוצגים בפרשה, לדוגמא: לפני עיוור לא תתן מכשול, מפני שיבה תקום, ואהבת לרעך כמוך(יט, יח), לא תעשה עוול במשפט.
