שביעי של פסח אז והיום
חגי ישראל המסורתיים, המועדים הישראליים וימי האבל והזיכרון פרושים על פני לוח השנה בתאריכים קבועים. אבל הדרכים שבהן מציינים את מועדם משתנים לאורך הדורות ולעיתים אפילו משנה לשנה.
ויש המבקשים לברוח מן הגישה של יוצרי ההגדה לפסח האשכנזית בימי הביניים שאימצו לחיקם לפחות באופן מטאפורי רק שניים מהבנים, את 'החכם 'ואת 'התם' ההולך בתלם, על ההאחרים, רשע ושאינו יודע לשאול הם ויתרו.
מסורת הדחייה של חלק מהבנים התגלגלה לאורך הדורות. בחלק לדוגמא מהגדות של התנועה הקיבוצית נראה הבן החכם כחלוץ, ואילו זה זה שאינו יודע לשאול- כילד הלומד ב"חדר".
בערב חג שני של פסח מתקיים בכל שנה ,מה שמכונה על פי המסורת "שביעי של פסח",- שבוע בדיוק לאחר ערב חג ראשון של פסח.ובו גם אומרים את תפילת 'יזכור' אזכרה לעילוי נשמות ההורים שהלכו לעולמם שאומרים לאחר קריאת התורה בבוקר שביעי של פסח.
נשאלת השאלה? האם גם בזמננו כיום שמסביבנו חושך כפול ומכופל, כשישנם 133 חטופים בעזה, האם אנו יכולים להתנהג כבימים ימימה ? בנוסח:"ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך"(דברים טו יד) .
לצערנו, כיום השמחה רחוקה מאיתנו, יש עדיין בנים ובנות אבות אמהות שלא נמצאים כלל בסדר, ואלפי אלפים, נפשות בארץ ומחוץ לה, מנותקים ממעין החיים האמיתי, היות ויהודים ותושבים מבני הארץ ומחוץ לה, שנרצחו ועדיין חוששים מרציחת החטופים שנמקים בעזה, פיזית ורוחנית.
ברחבי המדינה יוצאים לרחובות בנסיונות לאפשר לאנשים/ ונשות טובים, נפשית פיזית ומקצועית לשקם את ההריסות, למען מניעת אסונות כמו ה-7 באוקטובר ולמען עשייה מוסרית חברתית.
מן הראו שנפעל לא לצאת לפגרות מיותרות, נפעל לפי הגישה שאסור אף פעם להתייאש, אף פעם אסור לוותר במטרה להגיע בגישה הנכונה של אהבת ישראל ולכל יושביה.
