ראסם מוקטראן לזכרו של חוסין

 

ב-1990 נהרג רב סמל ראשון חוסין מוקטראן, מיחידת הגששים, בהיתקלות עם מחבלים בגבול לבנון.

חוסין ז"ל בן דיבה ודייב. נולד ביום 4.2.1956 בכפר שבילי. הוא גדל והתחנך בכפר, וסיים בו את לימודיו. לאחר-מכן עבד עם הוריו בחקלאות עד גיוסו לצה"ל.

באמצע חודש יולי 1974 גויס חוסין לצה"ל ושירת ארבע שנים כגשש. לאחר מכן שירת מספר שנים בשירות בתי הסוהר, ובשנת 1987 חזר לשירות קבע בחטיבה מרחבית בצפון. במהלך שירותו השתתף במלחמת לבנון.

ביום 4.6.1989 נפל חוסין בקרב על הגנת יישובי הצפון. כגשש, הוביל חוסין את כוח הסיור לעבר חוליית מחבלים שניסתה לחדור לישראל, ובמהלך חילופי האש נהרג. הוא הובא לקבורה בכפר שבילי. השאיר אחריו אישה, נסרה, אם, אחים ואחיות.

תוכל לספר על התחושות לקראת יום הזיכרון? 

ראסם: "תחושות של כאב ועצב, מי שאומר שהפצעים מגלידים עם הזמן טועה, חוסין טיפל בכל הבית תמיד למרות שהיה האח השני במספר, היה עמוד הטווח של הבית וכשהוא נפל כולם נפלו איתו, והבית לא שלם בלעדיו, אנחנו משתקמים לאט לאט". 

ראסם: "אני פשוט מתגעגע, עברו 33 שנים והחפצים שלו כל הזמן איתי, אני שומר כל שריד ושריד ממנו. אני בקשר כל הזמן עם קצינת הנפגעים שאיחלה לנו חג רמדאן שמח, ונמצאת איתנו בקשר טוב ומסור ואנחנו מודים על ההתנהלות הזו".

שני אחיו הנוספים של ראסם גם שירתו במלחמות ישראל השונות כלוחמים. את שני הבנים שלו שלח לשרת במשטרת ישראל וזוהי מסורת חשובה במשפחה להתגייס ולתרום למדינה.

עכשיו עם הקורונה, איך אתם הולכים לציין את יום הזיכרון השנה?

ראסם: "זהו יום מיוחד במגזר הבדואי, יום חופש שבו כולנו מתאחדים והמפגש הזה לראות את כל הבדואים בכל מקום היה מרגש ומשמח, ועכשיו בצל הקורונה כשזה לא יכול לקרות זה מעציב מאוד. אני מקווה כמובן שבקרוב זה יחלוף, אני מבין את המצב שמדובר במגיפה עולמית".

מה נותן לך את הכוחות להמשיך? 

ראסם: "הנחישות והתמיכה שאני מקבל מהמשפחה, בנוסף למורשת שחוסין ז"ל הותיר מאחוריו, הוא התייתם בגיל שנתיים מאב והייתה אחווה מאוד חזקה בין האחים"

במשפחה ראסם לקח את ההגה ואת תפקיד האב, וזה המשיך גם כשבאמת נהיה אבא לילדיו. הוא הקים עמותה בשם האחים השכולים הבדואים כי משרד הביטחון לא מטפל באוכלוסייה הזו מספיק לדעתו, והוא הרגיש שהגיע הזמן לקחת את המושכות לידיו, הוא דואג למצבם ולטיפולם, מנסה לסייע דרך העמותה כמה שיותר, מציין שלא ייתכן שחייל בדואי נותן ומקריב את חייו למען המדינה ומשפחתו לא זוכה למשאבים.

ראסם: ״אנחנו נותנים-מגיע לנו גם לקבל״. ״תתייחסו גם אלינו, אנחנו כאן, כואבים וצריכים את הסיוע״.

״אין לנו ארץ אחרת, זוהי המדינה שלנו והדגל שלנו, יש לכולנו מטרה משותפת וגורל אחד, אנחנו נגן על המדיה הזו, ונמשיך לעשות את זה, כי זה הבית שלנו״.

יש לך איזה מסר? 

ראסם: "אני מתפלל לקראת תחילת חודש הרמדאן, חודש הסליחות, אני מבקש שכולם יאהבו את כולם, שנחיה בשקט ובשלווה ושכולם יהיו בריאים".