מיומנו של כבאי בשריפת הכרמל

שבע שנים חלפו מאותם ימים נוראיים בהם פרצה האש, כילתה שטחים ולקחה את חייהם של 44 אנשים, סוהרי שב"ס, משטרת ישראל ולוחמי האש, סיפורו האישי של רשף מרזוק חמוד ס.מפקד משמרת שירותי כבאות חיפה, על שריפת הענק בכרמל מיום  2/12/2010, ממחיש יותר מכל את שהתרחש.

05.12.2017 מאת: פורטל הכרמל
מיומנו של כבאי בשריפת הכרמל

טקס הזיכרון השנתי ל-44 הנספים באסון הכרמל מתקיים היום באנדרטה לזכר הנספים, במעמד המשפחות השכולות, נציגי הממשלה והפיקוד הבכיר של המשטרה, שירות בתי הסוהר ומערך הכבאות וההצלה.סרטון

השריפה בכרמל שהתרחשה בחנוכה ב2010, הייתה הגדולה והקטלנית בשריפות שידעה הארץ. באוטובוס שנלכד בשריפה נספו הנהג ו37 צוערי שב"ס וכן שלושה שוטרים ושלושה כבאים שבאו להצילם. השריפה כילתה יערות ובתי מגורים בשטח המשתרע בין עוספיא, שכונת דניה בחיפה, טירת כרמל, מגדים והכפר עין הוד, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש.

האנדרטה שהוקמה מול בית אורן לזכר 44 הנספים בשריפה, משקיפה על אלפי דונמי החורש הטבעי שאותם כילו הלהבות ואשר משתקמים בקצב איטי ועדיין הכאב ממשיך ללוות את כולם, השריפה ששינתה את פני הכרמל ויותר מכל שמה יהיה תמיד כרוך ב44 נספים צעירים וצעירות שנקטפו בדמי ימיהם.

שריפת קוצים שהפכה לשריפת ענק והשתוללה מספר ימים עד שהצליחו לכבותה.

בשנים שחלפו שמענו הרבה האשמות הדדיות, דו"ח המבקר, זעקת משפחות הנספים, הקושי להתמודד עם המציאות החדשה, שמענו גם הבטחות מהממשלה וממשרדי הממשלה לתקן ולשקם את מערך הכבאות, מאז הרבה דברים תוקנו הלכה למעשה.

אנדרטה לנספים הוקמה ממש מעל עיקול המוות. במשך כל ימי השבוע מגיעים תושבים לחלוק כבוד לנספים.

סיפורו האישי של רשף מרזוק חמוד ס.מפקד משמרת שירותי כבאות חיפה, על שריפת הענק בכרמל מיום  2/12/2010, ממחיש יותר מכל את שהתרחש

ביקור שגרתי אצל חברי נגמר ביציאתי לאחת החוויות הקשות שלי בחיים.

כל אדם בעולם הזה חווה חוויות, אך מחיר השריפה לגביי באותו היום היה מאוד קשה, עד עכשיו אינני מתאושש ולא מעכל חלק גדול מהמלחמה הקשה שלנו מול האש והתופת שלא פסחה עלינו.

הגעתי בתחילת השריפה שהמוקד היה מזרחית למזבלה של עוספיא, איזור המוכר לי מאוד בשל היותי תושב המקום שמכיר כל פיסת מקום / עץ ביערות הכרמל.

עם כניסתי לאזור השריפה התקשרתי למוקד מבצעים של האיגוד ודיברתי עם סגן מפקד השירות, שרמן מרדכי, "שרמן שלום זה מרזוק, תשמע זה אירוע גדול מאוד והשריפה כבר דילגה , יש מספר מוקדים וצריך הרבה אנשים למקום". שרמן ענה: "טוב, אני אתחיל לגייס אנשים".

מאותו הרגע נכנסתי למוקד להבות אש ועשן ואני זוכר את הצעקות של התושבים שהשריפה מאיימת על בתיהם.

התושבים ראו בי כמושיע ,"מרזוק לפה, מרזוק לשם, מה עושים ", ברגע זה עצרתי רגע והסתכלתי היטב, ראיתי את מה שהתושבים לא ראו מאחר והם רק רואים ורוצים להגן על בתיהם. אני הבנתי באותו הרגע שהשריפה בשלב זה דילגה והבתים לא נמצאו בסכנה ממשית וחברתי לויקטור בן דויד, מפקד תחנת פארק הכרמל, ושאלתי אותו במה אני יכול לעזור, היה לחץ עצום, הלהבות בשלב הזה היו גבוהות מאוד.

משם נסעתי יחד עם מוסא, פקח רט"ג לצומת דמון. בנסיעה לצומת דמון ראיתי מחזה מרהיב וייחודי, האש דילגה למרחקים לא מוכרים , השמש צבועה באדום כעגבנייה, מראה שלא נשכח!  כאשר הגעתי לצומת בית אורן הצטרפתי לכוח הקטן שהיה שם, צעקתי לדובר שלנו "חזי , חזי לא כך מכבים את השריפה הזאת" והוא עשה תנועת יד של רגע, רגע מאחר והוא דיווח לתקשורת באותה העת.

מפקד השירות, אריה רגב, פנה אליי ושאל "מה עושים מרזוק?" ואני עניתי שיש להביא הרבה כוחות , קווי בלימה , מאחר וזה לא מוכר לנו מהעבר וברגע זה התחילה המלחמה באש שכולנו נאבקנו כארבעה ימים לכבות אותה.

שבועיים לפני כן תגברנו את תחנת פארק הכרמל ואריה המפקד ביקש שנהיה עם היד על הדופק.

השריפה טסה במהירות לכיוון מערב לכלא דמון ולכיוון בית אורן, השטח מוכר לי כמו כף ידי, אין אבן / עץ / צומת / סינגל/ שלט שלא הכרתי, יש לי חוויות אישיות מהמקומות האלו, שלוש פעמים רכבתי על האופניים בשטח זה, הרגשתי שסימני הדם שלי עדיין שם.

ההרגשה שלי אישית שאני נלחם על הבית, על הילדים שלי, על דבר שאינני רוצה לאבד, אני עובד ככבאי מזה שנים וזו הפעם הראשונה שכיביתי ובכיתי, על כל מה שאבד בשריפה הזאת, על כל עץ, שיח, אבן ועוד, וזאת מבלי לדבר על החללים שנפלו, אך דמעותיי לא הצליחו לכבות את הלהבות שהאירו את מחדלי העבר והאחריות של מקבלי ההחלטות בדרגים הגבוהים בממשלה, כשהכבאים זעקו לעזרה, כל אחד היה בחלקו ולא העיז להושיט יד, אם אני הייתי במקום אותם  פוליטיקאים שידם יכלה לעזור לנו, לא הייתי ישן טוב בלילה, ואני בטוח שהיום הם לא ישנים טוב בלילה.

השריפה התחילה לנוע לכיוון של בית אורן, לא היו הרבה כוחות בשלב זה, הצוותים דילגו ממוקד למוקד ולא הבנו בדיוק מה אנחנו באמת צריכים לעשות, היינו חסרי אונים מול אש התופת. בשלב זה אמרתי לעצמי שאני חייב להתאושש מאגרופי השריפה שהפתיעו גם אותי, הבנתי שצריך להבין את גודל השריפה, התפשטותה ומייד התחלתי בסיור מקיף מסביב לכל השריפה יחד עם חברי הפקח של רט"ג, כהן אייל, שלשנינו היער הוא חלק מאיתנו, וחשוב לנו מאוד.

ירדנו יחד מצומת דמון לכיוון חוות הסוסים ונכנסנו לבקעת אלון ומשם ראינו תמונה מאוד קשה, שכמעט בלתי אפשרי לראות אותה מהציר הראשי, אש ענקית שמאיימת על כל הכרמל, אמרתי לאייל "אחי, זה גדול מאוד, אפשר להכריז על יערות הכרמל כז"ל, השריפה הזו תגיע עד לחוף ועד לניר עציון", אייל חשב שאני צוחק ולא הבין את האש כמוני ואמר "אתה רציני מרזוק, מה צריך לעשות?", ועניתי ש"אני לא ממש יודע מה להגיד" ומיד דיווחתי למפקד את מה שראיתי.

התחלנו להוריד כוחות למטה לכיוון חוות הסוסים וריכוז כוחות צמוד לקיבוץ בית אורן מנסים למנוע את האש להגיע לבית אורן. הגיעו כוחות גדולים מאוד של משטרה, כב"א, מד"א, אזרחים ועוד והתחיל להיווצר בלאגן ובשלב הזה הכנסתי כוחות מחוות הסוסים לכיוון בקעת אלון לנסות למנוע מהשריפה לרדת לעצי האורן הבוגרים אך לשווא, כמו כוסות רוח למת, צעקנו וזעקנו לעזרה, שלא כולנו קיבלנו אותה, ממש פחדנו להילכד כי אין דרך חזרה משם, כשאתה מול הלהבות, אם היא סוגרת עלייך הסיכוי שתצא מזה קטן, החלטה מאוד קשה, אבל זה חלק מייעודינו להיכנס למקומות שאחרים בורחים, לא?

האש דילגה ועברה אותנו, התחלנו להיערך לקו בלימה חדש בכיוון חניון פיתולים ולהגן על חוות הסוסים שבכל רגע הסיכוי שתעלה בלהבות גדול מאוד.

הקצינים זאהר עבדאללה ויגאל טודובר עבדו יחד עם צוותי כיבוי של חיל האוויר ושם הגנו בגופם שהאש לא תעבור, אך בצער רב האש לא ממש שאלה אותם ודילגה מעליהם כאילו 5 צוותי כיבוי לא נמצאים שם, עם כמות כזאת של צוותים בשריפה רגילה מצליחים לעשות הרבה.

השריפה התחילה בשלב הזה לרדת לכיוון החי בר, נכנסתי יחד עם חברי היקר, עופר מרט"ג, שתרם חלק מאוד משמעותי, בדקנו דרכי גישה למוקד לפני הכנסת רכבי כיבוי ולאחר גיבוש דרך פעולה, הכנסנו למקום 4 צוותים בפיקודו של רס"ר סאקר עמר בכדי לבלום את התפשטותה לכיוון טירה, למזלנו הגדול, הייתה באזור זה שריפה במונדיאל בשנת 2006, במשחק הגמר, והשטח ברובו שרוף, אחרת גם טירת כרמל הייתה נשרפת.

אחרי שנתתי לעמר את הגזרה יצאתי לכיוון הקיבוץ של בית אורן שעליו איימה האש בצורה רצינית, שרמן, סגן מפקד השירות הכניס את הקצינים אסולין וזאהר, כשראיתי שהפריסה לא תעצור את להבות התופת נכנסתי יחד עם 3 רכבי סער של איזור כפר סבא, גבעתיים ורמת גן, לאזור שהאש מאיימת להגיע אליו, עמדנו במצב שניתן לברוח אם האש תגיע והיינו מוכנים לקבל אותה בתותחי המים של הכבאיות ששתיים מהן ישנות מאוד והתפללתי שישרפו בכדי שלא יעשו בהן שימוש יותר.

ביצעתי הערכת מצב מאוד חפוזה, הבנתי שיהיה מאוד קשה להגן על הבתים הקרובים לעצים, עצי האורן הגיעו עד לגובה של הקומה השלישית, כל עץ כזה צריך רכב אשד לפחות בכדי לכבות אותו והיו עשרות עצים כאלו. האש הגיעה אליי במהירות, הרגשתי שהיא לוכדת אותי, רצתי למעלה מהר והורתי לצוותים לפתוח מים ולהגן שהאש לא תעבור לעוד בתים. ממש הרגשה של מלחמה, רחש הגיצים לא עובר לי מהראש, הכבאים צעקו "מה אנחנו מתאבדים, מה קרה לך"? ועניתי "כן אנחנו מתאבדים, אם אני עומד פה אתה תעמוד יחד איתי", חלק מהכבאים לא ראו שריפה מסוג זה בחייהם וזה לא מוכר להם. עליתי לתותח של רכב מאזור כפר סבא שכמעט נשרף והתחלתי לרסס אותו במים שנוכל להוציא אותו מהתופת הנוראה, גיצים נכנסו לגופנו, לעינינו, לרכבים ולכל מקום אך בתושייה ובחירוף נפש מנענו מהשריפה לתפוס עוד ועוד בתים.

מהר מאוד עם עופר מרט"ג, שנסוג מעט לאחור ביצענו סיור בחלקו המערבי של הישוב בכדי לאמוד את הנזקים, ראיתי שהאש עוד לא הגיעה לשם והכנסתי עוד צוותים שיגנו על הצימרים של הקיבוץ וביחד הכנסנו רכבי אשד למרכז הקיבוץ, האש התחילה ממש לתפוס חלק מהבתים, צוות אחד של כיבוי ת"א וצוות של גליל מערבי בפיקודו של פרנקו, שעשו עבודה מעולה, עצרו את השריפה, בשלב זה הצטרף סגן מפקד השירות וביחד חלקנו את הגזרות מחדש, וברגע זה ממש, רגע שלא אשכח לעולם, בישר לי קצין של מד"א על מוות של אחד מהכבאים.

את האמת לא ידעתי איך לעכל את הידיעה ושאלתי אותו אולי כמאה שאלות בדקה, והוא ענה לי רק על אחת ואמר שהוא פינה גופה, שהוא ניסה לבצע החייאה אך לשווא.

כשהייתי בתופת לא ידעתי ולא שמעתי בקשר את הקריאה, הצעקות והזעקות של הקצין מאיגודינו תמרי אברהם. ובוצע בירור ההשערה כי תמרי הוא הכבאי שנהרג, ולמזלנו תמרי נמצא בריא ושלם.

כמפקד הנושא הזה בשטח מכניס לך באותו רגע מן מחשבה אלוהית, שיכולנו להיהרג בשנייה, מה אנחנו מפגרים? אבל כשאתה בתופת אתה לא חושב על המוות כלל. את הכבאי שנהרג (מת מפצעיו לאחר כשבוע מהשריפה) דני חייט, הכרתי באופן אישי טוב מאוד, עברנו  ביחד קורס חילוץ, הוא ממש מזכיר לי את עצמי, הוא לא חשב על המוות כשנכנס לאזור התופת, הוא גם סוג של "מתאבד" כמוני, היינו מתגרים בגורל לא פעם באימונים עם החבלים! יש לו ממש תכונות של כבאי אמיץ לב, בעל יוזמה, אני מרגיש קושי להמשיך לכתוב כי זהו רגע שמאוד קשה, קשה לי על שאיבדתי כבאי וחבר, אין לי מילים במיוחד לא למשפחתו, לאישה והילדים.

במהלך עבודה בשטח, כשהאש לא איימה יותר על היישוב, שמעתי שהחפ"ק מודיע על לכודים בגבעת וולפסון, אמרתי לעצמי שאני לא אתן לאנשים אלו להיהרג, אני "אתאבד" אם צריך בכדי להוציא אותם, גם ככה שילמנו מחיר יקר של הרוגים.

נסעתי מהר יחד עם עופר מרט"ג לחניון אגם, שם פגשתי טנדר לבן ובו אזרח ושאלתי אותו מה הוא עושה שם, הוא ענה שחברים שלו לכודים למעלה, והוא דיבר עם בחור שהיה בין הלכודים, לקחתי ממנו את הפלאפון והצגתי את עצמי, דיברתי איתו והוא נתן לי תמונת מצב מאוד קשה שהוא בין 20 לכודים בתוך בניין והאש 10 מטר מהם מכל כיוון, מיד הוריתי לו להישאר במקום ולסגור חלונות ,דלתות, ולהישאר בבניין עד שנגיע אליו.

הגעתי מהר מאוד לחוות הסוסים, פגשתי את הקצין אבי ונונו ויחד איתו ועם עוד 3 רכבי סער נסענו לאזור מאוד צר, בקושי טנדר עובר, צמרות של עצים בחלק מהמקומות מגיע ל25 מ', יער סבוך וצפוף. בדיוק המקומות האלו שיפרו את הכושר הגופני שלי ולמדתי איך להתמודד עם הגוף שאומר לעצור אך עלייך להיות נחוש ולהמשיך, ואיך לדחוק את המחשבות.

בנסיעתנו למטה אמרתי לכולם לא להסתכל על האוטובוס והגופות שהיו מוטלות על הכביש, כי אדם שרואה מחזה כזה משתנה אצלו משהו מבלי לרצות.

אני הגעתי יחד עם עופר מרט"ג לפני צוותי הכיבוי וראיתי כבאית ישנה של חוף כרמל עובדת, גנרטור עובד, רצתי עם הקווים אך העשן והחום גברו עליי ולא יכולתי להגיע לקצה , כשהגיעו הכבאים משה לוי, רונן אטיאס ואלדד שטיינברג עם מנפ"ים ונכנסנו לבניין, ביצענו סריקה בבניין בריטי, ששרד הרבה שריפות בכרמל, ולשמחתי משה וחבריו הלכודים הצליחו להימלט לפני שהגענו, מצאנו במבנה כלב ותוכי וחילצנו אותם מהמקום.

תוך כדי הסריקות לחש הגיצים והצמרות התחילו לסגור עלינו, פנה אליי אחד מהכבאים הצעירים יותר, חביה רועי ושאל "מרזוק, מה קורה? אנחנו נמות פה, חייבים לברוח".

עניתי לו "תירגע ילד, יהיה בסדר" אך בתוך תוכי מאוד דאגתי לשלומם וזירזתי את הכבאים לפני שהאש תסגור עלינו, הבנתי שאין לנו הרבה מה לעשות עם ה-9 קוב מים שהיו לנו, יצאנו מהמקום ובאמת הרגשנו את המוות מרחף באוויר, הרגשה שהייתה בכל מהלך השריפה ולא משנה באיזה מיקום אתה נמצא.

פה המקצועיות והמזל עזרו להיחלץ מהמצב שנקלענו אליו, אין ספק שהתמצאות והכרות השטח נתנו יתרון אדיר ללכודים לעומת המקרה המצער של הסוהרים.

משם המשכתי להר שוקף לאמוד את הנזק למרות שלמחרת זה הגיע לבית המלון.

בבוקר ביקשתי מהחפ"ק שישלחו 2 טרקטורים לבית מלון יערות הכרמל, ולשמחתי בקשתי אושרה, תוך מאבק עיקש לבלום את הלהבות בהר שוקף הופיע בפניי אלוף משנה שמאוד רצה לעזור בהפעלת ציוד צמה כבד.

הנ"ל הציג את עזרתו ואני מיד הנחתי אותו "תסתכל מה קורה פה, האש מדלגת במהירות ותווי השטח מאוד קשים גם לטרקטור, פה יהיה לכם קשה להיכנס וזאת תהייה מלכודת אש, בוא נרד לבית המלון ומשם נגבש יחד תוכנית עבודה ונתחיל לעבוד".

הנ"ל הסכים ומיד ירדנו מהר שוקף לכיוון בית מלון יערות הכרמל, כאשר השריפה בחלק מהציר שמוביל מכביש בית אורן לבית המלון נסגרה (האש עברה לצידו השני של הכביש), האש עצרה וירדתי איתו יחד לבית המלון והופתעתי לראות כוח גדול של מובילים, משאיות, טנדרים, אנשים ברחבת בית המלון והם כנראה לא מודעים למה שהולך להיות בשעה הקרובה, הכביש שממנו באנו הולך ונסגר ולא תהייה אפשרות לחזור חזרה וחשבתי באותו הרגע איך להוציא אותם בדרך עקיפה, פניתי לבחור וביקשתי ממנו שעד שאני אחזור יוריד מספר עצים וייעשה חייץ ואולי כך נצליח למנוע מבית המלון להישרף, ובאותו הרגע מתחיל וויכוח עם אייל מרט"ג שהתנגד להורדת העצים, והסברתי לו שגם אני לא רוצה אבל אין ברירה וזה רק כעשרים עצים לעומת אלפי העצים שכבר נשרפו.

אייל הציע לגזום עצים ממקום החנייה והגינה אך אני התנגדתי מאחר וזה יהרוס את תשתיות המים. לאחר שכנועים התחילה עבודת הורדת העצים, בהתחלה ראיתי כי העבודה לא מתקדמת מאחר ונהג הטרקטור היה מתלמד וביקשתי מהקצין שיביא מפעילים מנוסים כי אנו נמצאים במלחמה מול האש וכל שנייה חשובה. גם בזמן העבודה עדיין אייל לא הרפה וניסה לשכנע שננסה להכניס גוזמי עצים.

החלטתי לעזוב את המקום ודני ששון, מפקד שירותי כבאות באר שבע  הורה לקצין שלו להישאר במקום יחד עם שאר הצוותים והטרקטורים שעבדו במקום, ונסעתי להראות לו את הדרך להוצאת הכוחות במקרה ואני לא אהיה באזור ואכן המשכתי לאזור הר שוקף הבוער. (למחרת התברר כי קווי ההפרדה הם אלו ששמרו ומנעו שריפה בבית המלון)עם הגיע הבוקר המשמרת שלי, בפיקודה של שלום לוי, הגיעה לשטח הכינוס ומשם בתיאום עם הסגן שרמן צוותו לאזור עוספיא, הם סיימו מהר את המוקד וחברו אליי להר שוקף יחד עם מפקד משמרת לשעבר (פנסיונר) נגרין יצחק, אדם מיוחד במינו, שלמדתי ממנו הרבה, והכנסתי אותם למוקד קשה בהר שוקף המאיים על דאלית אל כרמל. נסעתי יחד עם שלום להראות לו את דרכי הגישה, שיחד עם קק"ל והצבא עבדו כל הלילה לאפשר כניסת רכבי כיבוי.

שלום קיבל את הגזרה עם הקצין שאול שמעון ואני והכבאי קובי משיטה שעבד כל הלילה ירדנו ומשכנו 3 צוותים של שירותי כבאות פתח תקווה ופרסנו אותם בחניון למנוע מהאש להגיע למלון.

הצוותים לא היו מנוצלים בכלל, ישבו בכניסה לחניון כרמיה. עליתי יחד איתם ועזבתי את משיטה איתם שעשה עבודה מעולה יחד עם כוחות של קק"ל שעבדו בשת"פ מלא והצלחנו לסגור גבול ענקי!!

ביום שלישי, ולאחר עקשנותו של המפקד, אריה רגב וסגנו שאלך לנוח, אמרתי להם שעד שהגחל האחרון לא נכבה אני לא הולך הביתה ומצידי שלא ישלמו לי כסף, אני לא נמצא בשריפה הזאת בשביל הכסף, זה הבית שלי והמדינה שלי ואני לא אצליח להירדם כשאני יודע שהיא בוערת, אין סיכוי! ובבוקר לאחר החלפת ורענון הכוחות יחד עם מפקד המשמרת אבי תמרי והמשמרת שלו נסענו להיאבק בלהבות בהר שוקף ובחניון רקיט.

תוך כדי נסיעתנו לכיוון הפסגה לשטח ההיערכות שלנו נלכדנו באש תופת, ומיד בפריסה מהירה ומקצועית של כל הכבאים, תמרי, ונונו אבי, שיטרית איתן, יובל ברק ועוד והצלחנו לעצור את הלהבות. רכבי המים הצבאיים שהיו איתנו התחילו לסגת לאחור, לא היה מצב שיכולנו לסובב אותם, הם נבהלו מאוד.

אחרי שעצרנו את האש המשכנו במשימה שלנו, ואני זוכר שבזמן זה תמרי סיפר לנו על האירוע שעבר עליו כשהיה ליד האוטובוס שנלכד באש התופת, וזה נותן לך לחשוב לרגע ואולי לנסות ולהבין שצריך להיזהר, אבל אני כמו רבים מהכבאים, ממשיכים כי אנו יודעים שזוהי לא רק עבודתנו אלא זה בנשמה שלנו, חטפנו המון מוקדי תופת והאש גרמה לי לשכוח מכולם אפילו מהקרובים ביותר שלי ולהילחם עד טיפת הכוח האחרונה שלי.

המשכנו לעבוד בשוקף כל היום, יחד עם טרקטורים וקק"ל עד שסגרנו סופית את הגבול הזה, הצוותים שלנו עבדו מלמעלה וירדו דרומה והצוותים של קק"ל בפיקודו של עומרי, עבדו מלמטה צפונה וכך הצלחנו ביחד כולם, את עומרי מקק"ל הכרתי דרך אבא שלי שהיה עובד קק"ל.

בשעת לילה מאוחרת, כשעיניי כבר נעצמו לבד, בא אליי קצין המבצעים, יגאל ואמר שהוא חייב לסגור את המוקד בחי בר עד הבוקר.

הכנסנו למקום ציוד צמה בכדי לפתוח דרכי גישה לרכבי הכיבוי ופריסת כוחות, הגענו למוקד בעייתי , שכמעט ולא הייתה גישה אליו ויחד עם הכבאים אבי ונונו, יפרח יוסי, אורן לרפלד,חימי מומי, ברק, אלדד שטיינברג ועוד פרסנו קו מעל 500מ' בכדי להגיע למוקד, היינו צריכים לחצות את הוואדי, וכל הזמן ברק הזהיר אותי מלהיזהר מסכנת נפילה (מיותר לציין כמה עייפים היינו). לאט לאט הצלחנו למנוע את התפשטות השריפה ואז ראיתי את החיוך של אייל כהן, פקח רט"ג , דיברתי איתו ואמרתי לו שעד הבוקר אנחנו נצליח לכבות את המוקד הזה.

בשעות הבוקר המוקדמות קיבלנו הוראה להתקפל מאחר ומטוסי הכיבוי נכנסים לעבודה, מאוד היה קשה לי לעזוב את המקום כי עדיין לא ביצענו כיבוי סופי. ובשעה 7.00 ביום הרביעי לשריפה, ללא שינה כלל, הלכתי הביתה, התקלחתי וישנתי עד השעה 16.00. ואז בשעות אחה"צ כמובן שחזרתי לאזור השריפה, הודעה של שליטה הייתה בשעות אחה"צ.

הרבה אזרחים באו לעזור ולתת מעצמם, הגיעו ללא אמצעים ורק ביקשו שניתן להם משימה והם יבצעו. אני זוכר בנחל חיק בעוספיא בשעת לילה מאוחרת קיבלתי שיחת טלפון מהכבאי שחידם סולימאן והוא העביר לי את עלא וטליע אבורוקון, שרצו לדבר איתי וביקשו שנגיע למוקד ביער שחייבים לכבות אותו כי אחרת בבוקר לא יישאר כלום, גם הם מרגישים מחוברים לאדמה ולעצים, זהו חינוך שהם קיבלו מהבית. עניתי כמובן בחיוב והגעתי למקום, כאשר הגעתי ראיתי אותם מנסים להלחם בלהבות חשופים וללא אמצעים, דאגתי להכניס כוחות למקום והתחלנו במלאכה, עבדנו קרוב מספר שעות במאבק עיקש להוריד את הלהבות.

היו הרבה אזרחים גם במוקד בבקעת אלון, שהגענו ושמרו שהאש לא תעבור לעצים נוספים. נתקלנו בתושבי המקום, תושבים ממרכז הארץ ועוד שרק רצו לעזור ולעבוד.

אני רוצה בהזדמנות זו להודות לכל אותם אזרחי מדינת ישראל, שבשעת הלחימה הקשה באש תמכו בנו מכל הבחינות ולא הרפו ותרמו לנו ללא הפסקה מזון, שתייה ועוד. אני גאה להיות אזרח מדינת ישראל וכולי תקווה שמקבלי ההחלטות יתעשתו וישפרו לטובה את מערך הכבאות כי החברה שלנו ראויה לכל הערכה.

כל כבאי במדינת ישראל, שזורם בגופו להבות ואש במקום דם, בטוח מטריד אותו המקרה של האוטובוס שנלכד בתופת האש, ומההכרות שלי לכבאים בארץ, כל אחד היה רוצה לעשות משהו בכדי לחלץ אותם מהתופת והיה מקריב את עצמו בשביל למנוע את האסון הנורא הזה.

איך אפשר לסכם שריפה כזאת, יש עוד הרבה דברים שעשינו הכבאים, איך זה אפשרי שאחרי הקרבה כל כך גדולה של הכבאים שהשתתפו בשריפה, רוצים חלק מהפוליטיקאים לפגוע בנו.

אנו הכבאים מתמודדים עם מגוון אירועים מידי יום, ומסכנים את חיינו במקרים רבים, השריפה גרמה לחברה ולאזרחים להעריך יותר את הכבאים ואני מקווה שגם הפוליטיקאים לא ישכחו מיהם הכבאים.

כבאי צריך להיות עם אומץ לב, הקרבה, תושייה, הידבקות במשימה, עמידה בלחץ, ועוד ועוד.

רוב הכבאים כאלה, ואני גאה להיות כבאי בשירותי כבאות חיפה, וכולי תקווה שהשינויים במערך הכבאות יהיו לטובה גם לכבאים וגם למדינת ישראל. תודה לכל הכבאים שלחמו באש התופת ותרמו ועזרו בשעה קשה זו.

פורטל הכרמל

תגובות

מומלצים