זיאד איננו וגם שלום אין
שרה אסצקי-לזר כותבת על האובדן של קצין מג"ב זיאד פרו ז"ל שהלך לעולמו בתחילת החודש ומפרטת איך זיאד חילץ חייל צה"ל מידי הפלסטינים בעזה.
"אחוות עמים: זיאד איננו וגם שלום אין
החבר שלי זיאד מת. ארונו, עטוף בדגל ישראל מבהיק, הונח על משטח האבן וסביבו מעגל עצום של אנשי דת דרוזים לבושי גלימות כחולות וכובעיהם בלבן אדום מזמרים "לא אלהה אלא אללה" אין אלוהים מבלעדי אללה, ומאחוריהם מעגלים עוד יותר גדולים של חברים, חלקם במדי מג"ב, ותושבי דליית אל כרמל וכפרי הדרוזים ברחבי הארץ עומדים ופניהם כבושות בקרקע.
שש שנים היה שקוע בתרדמת. שנה לפני אריק שרון. כמוהו קרס לפתע פתאום באמצע הפעילות, ומאז לא התעורר. שש שנים בהן לא עזבה אותו משפחתו ליום אחד. בבוקר הלכו אבא ואימא המזדקנים אל בית החולים, ואחר הצהריים אשתו האנה. דיברו אליו, ליטפו אותו, השמיעו לו מוזיקה, סיפרו לו את חדשות הבית והכפר, המדינה והעולם.
האמינו שהוא שומע, פירשו כל תזוזה וכל גניחה כתגובה. הוא הרבה להזיל דמעות. האיש החזק והגדול הזה, הקצין הקשוח שעבר את האינתיפאדה בעזה ובחברון, שעבד מסביב לשעון, שלא נח לרגע, שלא פחד מכלום, בכה בכל פעם שסיפרו לו משהו מרגש, עצוב או שמח.
לפני כמה חודשים התחתן בנו הבכור, קצין מג"ב כמוהו, ובא אליו בבגדי החתן עם כלתו הצעירה בשמלה לבנה מרשרשת אל בית החולים. הם נישקו אותו וביקשו את ברכתו, הצטלמו, הנה תראי איך הוא מסתכל עליהם, אמרה לי האנה מתבוננת שוב ושוב בתמונות. למחרת הבאנו אותו הביתה, היא מספרת, עשינו על האש, הוא היה איתנו בשמחתנו.
תמיד סמכותי אך מחייך, מקצועי אך ידידותי. נשארנו חברים, דיברנו הרבה. אף פעם לא היה לו שמץ של היסוס, רגע של הרהור שני. תמיד אמר: אני ישראלי וזו מדינתי, אני איש מג"ב וזו חובתי.
סלד מגילויי ספקנות ומביקורת, היה בטוח שכולם מעריכים אותו ואת חבריו, יהודים ודרוזים, אנשים מן השורה, המפקדים וגם הפוליטיקאים. בסלון הבית תלויה תמונתו, מקבל מידי יצחק רבין תעודת הצטיינות, ולידה התמונה המפורסמת של רבין עם המלך חוסיין על שפת הכנרת, מציתים סיגריה של שלום.
זיאד פירו, בן למשפחה ענפה מן הכרמל. אביו היה שוטר, אחיו משרתים בכוחות הביטחון ועכשיו גם שני בניו. זה ברור, זה טבעי עבורם. גם בימים אלה שכל מי שמכונה בגנאי "לא יהודי" מוצא אל מחוץ לגדר ולא משכירים לו דירות, אנשים כפירו ובניו וחבריהם עושים לילות כימים כדי להגן על כולנו, גם על המתנחלים, גם על הרבנים, גם על אלה שתורתם אמונתם.
קצין ישראלי מול צעירים פלסטינים, הסתכל להם בעיניים ודרש את החייל. אמרו לו, בוא תשתה איתנו קודם קפה ואחר כך נראה. שתה קפה, עישנו סיגריה. מישהו הביא את החייל שהיה מבולבל, ופירו החזירו לבסיס. על המעשה הזה שילם בהרחקה מרצועת עזה, על ידי המפקד הצבאי המקומי, ובהשעיה של כמה חודשים.
הוא היה גאה במה שעשה ורתח מזעם על מה שראה כהדחה. מג"ב והמשטרה דווקא נתנו לו גיבוי בסתר, אך הצבא לא רצה בו בעזה. משפחתו חזרה על הסיפור בפני המנחמים הרבים שבאו הביתה. מישהו אמר, "אם פירו היה שם בזמן חטיפת גלעד שליט, אולי היה מציל גם אותו". את עזה עזב בזעם ולא שב אליה עוד. ביקרתי אותו בחברון בימים שלאחר הסכמי אוסלו, שם היה בקשר עם אנשי הכוח הנורבגי שהוצב בעיר לשמור על השקט. היו אלה ימים אחרים, השלום היה במרחק נגיעה.
בשש השנים האחרונות הוא היה ולא היה, לא ראה איך הכול קורס יחד איתו, ועכשיו פירו איננו וגם שלום אין".
הכתבה התפרסמה באתר הקיבוצים.
