השב"כ ומחדל קו 300

העיתונאי גידי וייץ והבמאי לוי זיני בסרט הדוקומנטרי "א' תחסל אותם" על פרשת קו 300, בה חיסלו 2 מחבלים כפותים וניסו להפליל את אלוף במיל' איציק מרדכי

הסרט מתמקד במה שהתרחש במסדרונותיו של השב"כ לאחר הוראת חיסול אחת שנתן ראש השב"כ, אברהם שלום, הוראה שטלטלה את שירות הביטחון של ישראל את הממשלה ואת מערכת אכיפת החוק.

"א' תחסל אותם" חושף הקלטות נדירות ומביא את קולותיהם של ראובן חזק, רדי פלג ורפי מלכה עובדי השב"כ לשעבר כנגד ראש השב"כ אברהם שלום.

קטע מתוך הסרט הדוקומנטרי "א. תחסל אותם" ששודר בערוץ 10.

http://docu.nana10.co.il/Article/?ArticleID=834747&sid=186

‎ב-12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים חמושים בסכינים, שבאו מרצועת עזה, על אוטובוס בקו ‎300 של "אגד", שנסע מתל אביב לאשקלון. במהלך פעולת החטיפה נפצע אחד מנוסעי האוטובוס. החוטפים החזיקו בנוסעי האוטובוס כבני ערובה ודרשו לשחרר תמורתם 500 מחבלים הכלואים בישראל. הם החזיקו ברשותם מזוודה וטענו כי מדובר במזוודת נפץ וכי לא יהססו לפוצץ אותה ולהרוג את הנוסעים. בדיעבד התברר כי המזוודה הייתה ריקה ומדובר היה באיום סרק.

זמן קצר לאחר החטיפה, שחררו החוטפים את אחת הנוסעות שהייתה בהריון, והנוסעת הזעיקה עזרה. למחרת עם שחר פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לאוטובוס החטוף, בקרבת דיר אל בלח, ושחרר את נוסעיו. בפעולת החילוץ נהרגה אירית פורטוגז, חיילת מנוסעי האוטובוס, מאש צה"ל. כן נהרגו שניים מארבעת המחבלים. שני המחבלים האחרים נלכדו, נכבלו והובלו לשדה סמוך, שם הוכו על ידי אנשים שהתקבצו סביבם. ראש השב"כ, אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, ניגשו לראות את המחבלים הכבולים. לפני שעזב את המקום הורה שלום ליתום להרוג את שני המחבלים.

יתום ואנשיו נטלו את המחבלים אתם ברכב, ובמקום מבודד היכו את המחבלים בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. גופות המחבלים הובהלו לבית חולים, שם קבע רופא את מותם.

לציבור דווח כי כל המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך כעבור שלושה ימים ציטט העיתון "חדשות" ידיעה מה"ניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה הצבאית, לפיה שניים מהמחבלים נלכדו חיים. כעבור ימים אחדים פרסם העיתון על פני כל העמוד הראשון תצלום שצילם אלכס ליבק, ובו נראה אחד מהמחבלים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס. הפרסום עורר סערה, והתעוררה דרישה לחקור את נסיבות מותם של המחבלים.

בתגובה לפרסום הפרטים ב"חדשות" הוציאה הצנזורה, בצעד יוצא דופן, צו סגירה לעיתון למשך מספר ימים. אנשי "חדשות" הועמדו לדין על עברות על חוקי הצנזורה ועברו מסכת ארוכה של משפטים ועתירות עד שזוכו סופית מכל אשמה בידי בית המשפט העליון כעשר שנים לאחר תחילת הפרשה

בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, מינה שר הביטחון, משה ארנס, ועדת בירור פנימית, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע (ולכן נודעה בשם "ועדת זורע"), והטיל עליה לחקור את נסיבות המוות. לטענתו של יצחק זמיר הסיבה לכך שמשה ארנס שינה את דעתו הייתה שמועה שקרית אך עקשת שמשה ארנס בעצמו הגיע לאזור האירוע והורה להרוג את המחבלים.

שמועה זו פגעה בשמו הטוב ולכן, על פי יצחק זמיר, מינה את הוועדה. מינוי ועדת החקירה נשמר בסוד, אך פורסם ב"חדשות" ב-27 באפריל 1984. עם הקמת ועדת החקירה הורה ראש השב"כ אברהם שלום ליוסי גינוסר להצטרף כחבר לועדת החקירה כדי למנוע את חשיפת מעורבות השב"כ בחיסול המחבלים. גינוסר הסביר ששלום אמר לו שהדבר נעשה על פי הוראה של ראש הממשלה.

יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של המחבלים. יתום מסר לוועדה עדות שקרית, ובה טען שראה כיצד תת-אלוף יצחק מרדכי, שפיקד על פעולת החילוץ, חובט באקדחו בראשי המחבלים. לאחר מכן, סיפר יתום, העלה את המחבלים על רכבו כדי להובילם לחקירה, אלא שהם דיממו במהלך הנסיעה ומצבם החמיר, ולכן הביאם לבית החולים, שם נקבע מותם.

גם אנשיו של יתום מסרו עדויות שקריות לפני ועדת זורע, וזאת על-פי הנחייתו של יתום, שניתנה להם על-דעת ראש השב"כ ויועצו המשפטי. בסיועו של יוסי גינוסר, שכיהן כחבר בוועדת החקירה אך היה שותפם של אנשי השב"כ והדליף להם מידע מדיוניה, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה.

בדין וחשבון שהוגש על ידי הוועדה (ב-20 במאי ‎1984) נקבע, כי שני המחבלים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך על איש לא הוטלה האחריות למותם. על-פי המלצת הוועדה הועמד יתום לדין משמעתי על שסטר, כדבריו, לאחד מהמחבלים. על יסוד עדותו של יתום הועמד לדין משמעתי גם תת-אלוף יצחק מרדכי. הליכים משמעתיים אלה הסתיימו בזיכוי הנאשמים.

ניסיון נוסף, של צוות בראשות פרקליט המדינה, יונה בלטמן, לקבוע באלו נסיבות נגרם מותם של המחבלים, שובש גם הוא באמצעות עדויותיהם השקריות של יתום ואנשיו.

אנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשה טענו שחיסול המחבלים ועדויות השקר בפני ועדת זורע היו בהתאם לנורמות שנהגו מאז שנת 1971 בשב"כ, על פיהם נהגו בשב"כ לענות מחבלים בעת חקירות ולשקר לגבי פעילויות אלו בפני בתי המשפט במשפטי זוטא.

לעומת זאת, ועדת לנדוי קבעה שפרשת קו 300 היתה חמורה יותר מהנורמה של עדויות שקר בפני בית המשפט, מכיוון שאנשי השב"כ פעלו ביודעין ובמתוכנן במטרה לשבש את חקירתה של פרשת "קו 300" על-ידי ועדת זורע, שמונתה לצורך ניהול החקירה, ועשו כן בשיתופו ובאמצעותו של גינוסר, איש השב"כ שמונה כחבר באותה ועדה.

בחודש נובמבר 1985 פנו שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי, אל ראש השב"כ, אברהם שלום, בתביעה לחשוף את פרטי הפרשה או להתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה פרשו מהשירות. כעבור חצי שנה פנו השלושה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ומסרו לו את פרטי הפרשה.

ב-18 במאי 1986 דיווח יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע המקים יסוד לחשד בדבר עבירות פליליות, שנעברו בפרשה זו על ידי אנשי השב"כ, וביקש להעמידם לדין. ראש הממשלה, שמעון פרס, התנגד לכך בחריפות, ואמר: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". התפתח עימות בין זמיר לבין פרס וממלא מקומו, יצחק שמיר שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש - יוסף חריש.

החנינה בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה, נאלץ אברהם שלום להתפטר מתפקידו כראש השב"כ, אף שלהגנתו טען שכל מעשיו נעשו "בסמכות וברשות", משום שראש הממשלה אישר לו לעשותם. ראש הממשלה בעת ההריגה, יצחק שמיר, הכחיש זאת מכל וכל ודו"ח של משרד המשפטים מדצמבר 1986 קבע ש"לא ניתן לקבוע ... שידע על ההוראה להמתת המחבלים ועל פעולות השיבוש והסתרת העובדות"

מוטי לרנר, שהפיק סרט בשם "קו 300" על הפרשה, טען ששמיר אכן נתן לשלום הרשאה לחסל מחבלים. לטענתו, בשנת 1982 התיר שמיר לראש השב"כ, בידיעת מטה הקבינט, להחליט את מי הוא מחסל במקום ללא אישור הקבינט.

בעקבות התפטרותו של ראש השב"כ ניאות נשיא המדינה, חיים הרצוג, להעניק חנינה לאברהם שלום, לאהוד יתום ולשני אנשי שב"כ נוספים. חנינה זו ניתנה עוד קודם להגשתו של כתב אישום. חנינה ניתנה גם ליוסי גינוסר ולקצינים בצה"ל על חלקם בפרשה.

בבקשתו לקבלת חנינה כתב יתום, כי הוא ופקודיו הרגו את שני המחבלים בפקודת ראש השב"כ, וכי למיטב הכרתו ואמונתו, נעשה המעשה "על-מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים". יתום הודה כי בעדויותיהם בפני ועדת זורע ולפני הצוות בראשות פרקליט המדינה, העלימו הוא ואנשיו את העובדה כי הם הרגו את המחבלים. הוא האמין, לטענתו, כי אילוץ ביטחוני מחייבו לעבור על החוק, בהיות הדבר דרוש, למיטב הכרתו ואמונתו, לקיום ביטחונה של ישראל.

אהוד יתום, שקיבל חנינה מהנשיא, המשיך לשרת בתפקידים בכירים בשב"כ במשך 13 שנים נוספות.

ניסיונו של יתום להתמנות לתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור נחסם על ידי בג"ץ, שקבע כי "פקודתו של ראש השב"כ הייתה, על פניה, בלתי-חוקית בעליל, ואסור היה ליתום לציית לה". עוד קודם לכן נמנע מיתום להתמנות לתפקיד קצין הכנסת. החלטות אלה לא מנעו את הצבתו של יתום ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת ה-16, ומשנת 2003 כיהן כחבר כנסת עד סוף הקדנציה. הוא הוצב במקום ה-32 ברשימת הליכוד לכנסת ה-17, אך לא נבחר.

יוסי גינוסר קיבל אף הוא חנינה מהנשיא, אך ניסיונו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון נחסם על ידי בג"ץ.

לפרשת השב"כ היו מספר השלכות חשובות למערכת הממשל והחברה בישראל. היא חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של שירות הביטחון הכללי. עובדים בארגון שיבשו חקירות, מסרו עדויות שקר, תיאמו ביניהם התנהגות זו ואף ניסו להפליל קצין שלא היה מעורב בהריגה. חשיפת הפרשה גרמה לפגיעה באמון הציבור בשב"כ ולדרישה לבדק בית כולל בשירות.

בנוסף, תוך כדי סבך החקירות נתגלו כשלים נוספים בשב"כ שבין החשובים שבהם הייתה העובדה שהשב"כ השתמש בעינויים בחקירותיו. ממצא זה הוביל לכינונה של ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שהתרכזה בשיטות החקירה של השב"כ ושממצאיה הטילו על השב"כ קווים מנחים חדשים לשיטות חקירה מותרות.