אייל הכרמל

לא עבר זמן רב ומתוך הסבך הופיעו שתי חיות אצילות ועדינות למראה ועם זאת צנועות בתנועתן הזריזה והחששנית. כשהבחינו בריח שאינו מוכר להן נעצרו באחת, זקפו את אוזניהן זקרו את חוטמן והרחיבו את נחיריהן בשאיפות אוויר גדולות, מריחות את הזר שפלש לממלכתן.

היו אלו איילי כרמל זכר ונקבה שהיו עסוקים בחיזור ולא הבחינו בי עד שהיו קרובים למדי. הזכר היה עטור בזוג קרניים מסתעפות וחדות בקצותן ואילו הנקבה קטנה במעט ונטולת קרניים.

נשענתי לאחור ובעשותי כן נשבר זרד בקול נפץ קל. טעות זו סיימה את מפגשנו באחת. האיילים ניתקו ממקומם ונעלמו במהירות בסבך כשפרוותם החומה משתלבת היטב בצללי החורש...

מפגש דמיוני זה יכול היה להתקיים עד לפני 100 שנים בכרמל ובכל מקום בו התקיים חורש ים תיכוני. אך יתכן ועוד יתקיים בעתיד הלא רחוק.

הכתבה להלן מתארת את תהליך הכחדתו של אייל הכרמל מנופי הארץ מתאר מעט מאורחות חייו ואת המאמצים הנעשים להשבתו למערכות האקולוגיות הים תיכוניות בימים אלו ממש.

נפתלי איילה שלוחה (בראשית מט' כ"א)
 
בעבר, אייל הכרמל Capreolus capreolus חי בחורשים של צפון הארץ, בגליל העליון ובכרמל. כבר לקראת סוף המאה ה- 19, היו אוכלוסיותיו קטנות יחסית. הנרי בייקר טריסטרם, כומר שסייר בארץ ישראל לבנון וסוריה בשנים 1863-1864, מתאר מפגש נדיר עם אייל כרמל ברכס נפתלי.

עדות נוספת לאוכלוסיותיו המפוארות יותר של מין זה מופיעה בספרו של ישראל אהרוני, "זיכרונות זואולוג עברי". שם מתואר תהליך הכחדתו של אייל זה מלבנון כבר במאה ה-18. בואם של הטמפלרים בשנת 1868 חרץ סופית את דינם של איילי הכרמל באזור.

"ובני המושבה הזאת (הטמפלרים בחיפה) שהיו רגילים לעוד צייד בארץ מולדתם, וגם את האיילה המצויה בה, בכל יום ראשון ושבת, לא ביטלו את מנהגם גם בארץ ישראל, הזעירה מאוד לעומת גרמניה... במשך שנים היו יוצאים אל הכרמל וצדים איילות שלוחות אחדות, לעשותן מטעמים לבני ביתם - עד שהצמיתו כמעט את כל האיילות השלוחות..."

אהרוני, שביקש למצוא את אילי הכרמל האחרונים, אותם הוא מכנה "האיילה השלוחה", כפי שהמשיל יעקב אבינו את בנו נפתלי, מסייר עם ידידו יחזקאל חנקין בכל הגליל ומתאר מאות קרניים שראו (ואת חלקן אף קיבלו), בצפת.

בעת סיורו בגליל, הוא מתארח בבית מלון בטבריה ומוצא שכל הקולבים בו עשויים מקרני אילים, או מחלקן התחתון של הגפיים. סופו של הסיור הוא בראש הכרמל באזור הכפר הדרוזי עוספיא, שם מדווח על הימצאותם של פרטים בודדים. לאחר כמה ימים של חיפושים נמרצים, שהעלו חרס בידם, שבים חנקין ואהרוני על עקבותיהם...

ארבע שנים מאוחר יותר, צד הצייד מוסא בוסתאנג'י את אחרון זכרי אייל הכרמל סמוך לכפר עוספיא. השנה היא 1912. אהרוני ממהר לכרמל ומעביר את גופת האייל אל אוסף במוזיאון האוניברסיטה העברית. כבר אז הוא כותב:

"שעשעתי את נפשי בתקווה, שביער גניגר הנפלא אפשר יהיה "לטעת" מחדש את הנצר הרך הזה של גזע האילים כליל-היופי. אם נעביר אליו את האיילה השלוחה מהררי כורדיסטאן וצפון אלכסנתרתה. הדומה ביותר לזו שהייתה איילתנו ולשמרה בו מכיליון..."

אייל וצבי ויחמור (דברים יד' 5)

כעבור כחמישים שנים, הגה האלוף במילואים אברהם יפה את חזון "השבת חיות התנ"ך לארץ ישראל". חזונו הפך עד מהרה למציאות ואנשי רשות הטבע והגנים בסיועם של ידידים ושומרי טבע החלו באיסוף בעלי החיים הנזכרים בתנ"ך ומתוארים גם בספריהם של נוסעים שעברו בארץ ותארו את נופיה ואת הטבע שבה. במסגרת זו הוקמו חי-בר כרמל ויטבתה אליהם הובאו בעלי חיים כמו ראם, פרא, יחמור פרסי ואייל הכרמל.

הבאתם של בעלי החיים השונים אל שמורות החי-בר הם מבצע מורכב. תחילה יש לאתר היכן עדין מתקיימים בעלי חיים אלו שבמרבית אזורי תפוצתם הגיעו לסף הכחדה.

לאחר מכן יש לוודא שאכן מדובר באותו המין. בדיקות אלו ניתן לבצע בהשוואת דנ"א שהיא מורכבת לכשעצמה מאחר ומרבית השרידים שיש בידינו מאותם בעלי חיים, מקורם בממצאים ארכיאולוגיים, מהם קשה למצות את החומר הגנטי.

לאחר כל האימותים הנדרשים מגיע השלב בו צריך להעביר את בעלי החיים לשמורות החי-בר. המרחב הגיאוגרפי-פוליטי, בו שרדו בעלי החיים, שאכלסו בעבר גם את מדינתנו. אינו ידידותי למשתמש בכל זמן וגם כאן נדרשו אנשי רשות הטבע והגנים ובעיקר ידידים ושומרי טבע לשעות כושר, על מנת להעביר בעלי חיים אלו לתחומי המדינה. כדוגמא אזכיר את מבצעי העברת היחמור הפרסי, לחי-בר כרמל, מאירן, בשבועות הראשונים למהפכה החומייניסטית ואת העברת הפרא לחי-בר יטבתה.

בניגוד למרבית בעלי החיים שהוזכרו כאן היוו, אילי הכרמל, את המשימה היותר פשוטה באיתור והבאה לארץ. אייל זה נחשב למצוי מאוד ברחבי אירופה ולאחר שהוחלט על הבאתו הועברו לארץ במשך מספר שנים, עשרות בודדות של אילים.

אילים אלו שוכנו בחי-בר כרמל ולאחר שהתאקלמו והתרבו, שוחררו מספר פרטים בשנת 1996 באזור רמת הנדיב, שבדרום הכרמל. האילים שוחררו באופן מבוקר ולכל פרט הוצמד קולר עם משדר, כך שבשנים הראשונות לשחרורו, ניתן היה לעקוב אחר תנועותיו במרחב. תצפיות אקראיות במהלך השנים האחרונות הראו כי האוכלוסייה מתרבה (נצפו פרטים צעירים ללא קולר).

לאילים אלו חשיבות רבה במערכת האקולוגית של החורשים בצפון הארץ. הם ניזונים בצומח מגוון וכחיות סבך הם יכולים לסייע בגיזום עדין של תת היער והחורש ולמנוע בכך את התפשטותן המהירה של שריפות. מאחר ומדובר בבעל חיים מעלה גירה, עוברים זרעיהם של עצי החורש, ריכוך מסוים בקיבתם הראשונה (מתוך 4 אפשריות).

הפגיעה החלקית במעטפת הזרע גורמת להגדלת כשירות של זה בנביטה. בכך יכול לסייע, אייל קטן זה, גם בהפצת עצי החורש. האילים מהווים נדבך במארג המזון של המערכת האקולוגית הים תיכונית. מצד אחד הם ניזונים בצומח ומצד שני הם מהווים את מזונם של תנים וטורפים אחרים.

כבעלי חיים שבית גידולם הוא חורש צפוף למדי, קשה מאוד לראותם או להתחקות אחר תנועותיהם. צבע פרוותם הכהה מקשה על איתורם אף יותר. כבעלי חיים הנהנים מיתרון הסוואה ובית גידול צפוף הם בעלי חושים מחודדים מאוד. כל רחש או תנועה חדה מיד גורמים לזקירת אוזניים ורחרוח של האוויר סביב בחיפוש אחר טורף פוטנציאלי האורב בסבך.

שעות הפעילות העיקריות הן שעות בין הערביים, הלילה והשכם בבוקר. בשעות אחרות נחים האילים בנקודות מסתור כשהם ערניים למתרחש סביבם.

עונת הרבייה של אילי הכרמל מתחילה בשיא הקיץ, בחודשים יולי אוגוסט. זכרים מכריזים על תחומי מחייתם בסימנים קוליים הנשמעים כמו נביחה חדה וכן בסימון ענפים ועצמים בשטח בחומר שמנוני וריחני המופק מבלוטות הממוקמות בזווית העין ובין הטלפיים הקדמיות והאחוריות. הם מחככים את קרניהם בקליפות העצים ומוסיפים סימנים ויזואליים על אלו הריחניים.

הנקבות עוברות בין תחומי המחייה של הזכרים והוא מחזר אחר נקבה אחת בכל פעם. משך ההיריון ארוך מאוד, יחסית לגודלו של האייל, הביצית המופרית ממוקמת ברחם אך אינה משתרשת. מרגע השתרשותה נמשך ההיריון כ- 4.5 חודשים.

עונת ההמלטה היא בחודשים מאי יוני. בתקופת ההמלטה מתרחקת הנקבה לסבך צפוף שם היא מותירה את הולדות עד הגיעם לגיל מספר ימים. במהלך ימים אלו היא יוצאת לחפש מזון וחוזרת למקום המחבוא להיניק.

המשך פרויקט השבת האילים מתוכנן להתבצע באזור החורשים הסבוכים בשמורת הטבע הר חורשן, במערב חבל הארץ של רמות מנשה. האילים ישוחררו כשמשדרים ענודים לצווארם וייערך מעקב מסודר אחר תנועותיהם במרחב.

מאחר ויש תצפיות באילים גם מחוץ לתחומי רמת הנדיב, בכיוון הר חורשן והחורשים של אזור אלונה, אנחנו מאמינים כי תוך מספר שנים ייווצר חיבור בין שתי אוכלוסיות אלו. מי יודע, אולי המפגש הדמיוני שתואר בתחילת הכתבה יהפוך למציאות!

* דותן רותם, מנהל שמורת טבע חי-בר כרמל.