המאבק הדרוזי האמיתי הראשון למען השוויון

הדברים שאפרסם כאן הם העדות הניצחת להצלחתם של מאבקים דומים ומקווה שראשי המועצות של היום ילכו בדרכם של קודמיהם משנת 1994 .

הדברים הם מתוך פרק בספר שאני כותב בשם " דרוזי במדינת היהודים". חלק מהדברים המתפרסמים כאן לראשונה לקוחים מהעיתונות וממקורות שונים. דברים אמיתיים מקווה שיוסיפו להשכלת הקורא ויעניינו אותו. לתת לקורא להבין מה היה אז עד 1994, ומה השתנה כעבור 15 שנים עד היום הזה.

המאבק הדרוזי הראשון ,האמיתי למען שוויון זכויות מאז קום המדינה התרחש ב שנת 1994.

" עד שנת 1994 הדרוזים היו שקטים, קיבלו את המצב והתייחסות ממשלות ישראל אליהם כמובן מאליו, כמו אמונתם בגורל. אבל בשנה זאת חל שינוי במובנים, תחושת הקיפוח הורגשה והציקה, האפליה גברה. והדור הצעיר לוחץ.

סימני ההתמרדות גדלו, והביאו לקיום ההפגנה הראשונה וההסטורית של הדרוזים למען שוויון הזכויות.

תחת הכותרת " רוצים מתנ''סים, לא רק בתי קברות" פרצה ההפגנה הגדולה של הדרוזים בתחילת חודש דיצמבר 1994 בירושלים.

"אחרי חמישים שנות קיפוח הם  (הדרוזים) דורשים ביוב וחשמל ושיכון לחיילים המשוחררים של ג'וליס, טלפון בבית הספר של חורפיש, שלא ילמדו 48 תלמידים בכתה א. ראשי המועצות הקימו אוהל מחאה, אבל אף שר לא ביקר אותם באוהל במשך שבועיים, אנשי משמר הגבול התגנבו לשם בלילה, להיות עם קרוביהם", כך כתבה נעמי סלוצקי במוסף עיתון ידיעות אחרונות מיום 2/12/1994 .

"המחאה באה מלמטה, היא באה מהכפרים ומהעיירות בגליל, היא באה ממאות צעירים בכל יישוב, צעירים בוגרי צבא, חסרי תעסוקה. בעצם חסרי עתיד.

"ברית דמים", סיסמא ריקה מתוכן, טובה למלחמות ולטקסים, כי בשוך הסערה , בדום רעם התותחים, שבים החיילים הדרוזיים לבתיהם האבודים."

"כמעט 50 שנות ברית , 50 שנות קיפוח, הם תקועים עמוק בין שני העולמות. יהודים בחובותיהם, ערבים בזכויותיהם. הרבה מלים יפות נשפכו – הבטחות ממשלות, שמעולם לא התכוונו לממש. פוליטיקאים יהודים טפחו לפוליטיקאים דרוזים על הכתף, הרביצו קריצה, אמרו יהיה בסדר."
"בכפרים הציוריים בגליל נותרה חברה שלמה, מסוגרת, מבודדת, חסרת אונים. עכשיו הצעירים  מתעוררים. הגיעו מים עד נפש, הם אומרים. הם מסרבים להשלים."

"התסיסה, תחושת העלבון הצורב של הדור החדש, שיגרה את ראשי המועצות הדרוזיות לאוהל המחאה מול משרד ראש הממשלה . הם באו לשם בחשש רב ובתמימות מדהימה. בלי מערכת הסברה, בלי יחצ''ן צמוד, בלי תקשורת מאורגנת ומתוזמנת. שום ועד עובדים של מפעל זעיר לא יוצא להפגין כך.

שלושה שבועות הם יושבים כאן באוהל , בודדים. גשם יורד,מסביב בוץ וקור ירושלמי חודר לעצמות. הם יושבים בשקט סביב תנור הנפט. הפוליטקאים לא באים לבקר. אף שר לא בא לאוהל. מתעלמים מהם, מבזים אותם, מרמים אותם.

כשבאה בתחילת השבוע ההתפרצות הבלתי נמנעת מול הגדר של בניין ראש הממשלה, ניצבו מולם בראשים מורכנים, מבויישים, אנשי משמר הגבול, הכומתות הירוקות, הילדים שלהם. רק בלילות, כשאיש אינו רואה, באים החברה לאוהל, לבקר. הם באים בבגדים אזרחיים, בהתגנבות יחידים, באים להזדהות עם המאבק האבוד על כבודם שלהם."

"תנו שויון, או קחו מאיתנו את האזרחות הישראלית" זעקו הדרוזים לראש הממשלה.
253 חללי המלחמות הדרוזים  זועקים מהאדמה "בושה לממשלה". עו''ד מירכא עטללה דוקאן צעק:" כאזרחים נאמנים, הממלאים את כל החובות, אנו תובעים מהממשלה: או לתת לנו זכויות מלאות , או לשלול מאיתנו את האזרחות הישראלית".

אחר אמר:" האופרטהייד שממנו השתחררה אפריקה הגיע לישראל. מקפחים אותנו בכל התחומים. העדה הדרוזית ממורמרת, ונמשיך להפגין עד שימומשו זכויותינו".

סא''ל מיל עאדל עאמר , ראש מועצה מקומית ג'וליס נשמע מיואש כשאמר:" כאן אני חצוי בשלושה עולמות שונים. כקצין בצה'ל, אני ישראלי לכל דבר, פייטר. אחר – כך אני חוזר לכפר ומייד אני הופך לאזרח סוג ב', ובסוף אני גם צריך להנהיג ציבור פגוע וכואב."

רפיק חלבי, דרוזי מדלית אל כרמל עורך "מבט לחדשות" "המום ממימדי האטימות:" הצרכים של הדרוזים היום זה לא רק עוד כביש ועוד גדר. זה חינוך מסוג אחר, זה סעד, זה סיוע כדי שנוכל להתקדם באמת. אתם היהודים עוד לא מוכנים לתת לנו את זה. ההתעלמות מאיתנו ממש מעליבה. איפה מעצבי דעת הקהל, איפה הפובליציסטים יפי הנפש, למה לא שומעים אותם עכשיו. אחים לנשק, איזה צחוק. מה שאנחנו הדרוזים חשים מהכיוון שלכם זה בוז וזלזול".

"זהו סיפור עצוב על עדה גאה, חצויה בין שני עולמות. מהבחינה התרבותית הם  ערבים לכל דבר. מהבחינה הפוליטית , הם קשרו את גורלם ביהודים. כל כך קשרו את גורלם בגורלנו, עד שכמעט ואיבדו את זהותם. הם לא שייכים לשם וגם לא שייכים לכאן", הוסיפה נעמי לוצקי מידיעות אחרונות.

המשורר נעים עריידי בן הכפר מרר אמר:" הדרוזים הם מיעוט קטן שלא מעניין אף אחד במדינה הזו. הם היו פלאחים במשך שנים, אבל בעשור שניים האחרונים התהוותה  שיכבה של משכילים וקצינים משוחררים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם ויש לנו מדינה שלא עושה מה שצריך לעשות.

הממשלה כל ממשלה יודעת היטב שהיא צריכה לשלב את הדרוזים במאה אחוז במדינה, ולראות בהם אזרחים לכל דבר. זה דורש חינוך, זה דורש את שילובנו בפקידות הבכירה, במעורבות היום יומית. השאלה אם היא רוצה. לדעתי התשובה היא לא.

אפשר היה למנוע את תחושת הקיפוח הנוראה הזאת. היהודים הם עם חכם. אילו רצו לקדם את הדרוזים, היו יודעים איך לעשות את זה. אבל למה להם לקדם את העדה הזאת. הכול משחק, הכל אילוזיה, והפרד ומשול זה המוטו המרכזי".

ציינתי קודם שהתרחשויות אלה היו לקראת ההפגנה הראשונה של הדרוזים מול משרד ראש הממשלה ובכנסת ב 12/1994 , עוד כתבה כתבת ידיעות אחרונות בכתבתה הנ''ל :


"זהו רגע של חשבון נפש לעדה הדרוזית, אולי רגע של אמת. עדה שקטה , ממושמעת ונטולת קפריזות. 70 אלף איש אישה וילד, אפילו לא מנדט. אין להם כוח אלקטוראלי, אין כוח פוליטי." אנחנו שואלים עכשיו את עצמנו" אמרו" אם בחרנו בדרך הנכונה. אנחנו עם יפה נפש, שוחר שלום. ישבנו בשקט. עכשיו השאלה היא אם השקט זו הדרך הנכונה".

ההיסטוריה הדרוזית מספרת על מרידות בשלטון. משום כך נטו להתיישב כאן. על ראשי ההרים הגבוהים. פחד השליט, כורח המלחמות .

"ח''כ סאלח טריף מג'וליס הצטרף גם הוא, אולי קצת מאוחר, למחאה הגדולה, כל השבוע ניסה לדבר עם רבין, ימים חיכה לפגישה איתו, בתיווכו של עוזי ברעם." מה קרה לבן אדם הזה, שהוא מתנכר לכל החברים שלו, וכשאני כבר מגיע לדבר איתו הוא תמיד כעוס, יש שם במשרד ראש הממשלה כזו אטימות לעניין הדרוזי" הוא אמר.

" גם פואד לא עוזר, מחלק לנו פרוטות, וגם בייגה, כולם זורקים על כולם את האשמה. בייגה אומר לך לפואד, פואד אומר לכו לבייגה. יהיו לי  10 אלפים איש בפריימריז, נראה אותם אז. אנחנו עוד נתחשבן. תראי. כל מה שנתנו במשך 20 שנה, מאז רבין היה ראש ממשלה בפעם הקודמת, מסתכם ב  480 מיליון שקל. לתעשייה האווירית נתנו בהינף יד 382 מליון להסכם ההבראה. איזו פרופורציה זו. הרי אפשר להשתגע".

מה יעשו הצעירים הדרוזים. אקאדימיים מובטלים , יש הרהורי כפירה על הליכה לצבא, יש בעיות של סמים בכפרים. המסורת השמרנית הקפיאה אותם מצד אחד, הממסד הישראלי ייבש אותם בצד השני.

המשורר עריידי מסכם :" הבלבול שלי הוא גדול מאוד. ניסו ליצור לי זהות מלאכותית. הוציאו אותי מהמחנה הערבי, אבל לא נתנו לי זהות ישראלית. עכשיו אני לא זה ולא זה.מוסיף עריידה שבספרו של א.ב יהושע ,' המאהב' נכתב " לא רק שהם לא חושבים עלינו, אנחנו לא במחשבה שלהם".
ועוד אמר עריידי:" שישראל היא מדינה ליהודים ויהודים בלבד. כל אחד אחר , הוא אומר "אבוד כאן."
(ידיעות אחרונות 2/12/1994 עמ' 15 ).

שביתת הדרוזים מול משרד ראש הממשלה היתה מביכה, אנשים מבוגרים, חלקם אבות שכולים, מבקשים שוויון זכויות. מהגבעה מול משרד ראש הממשלה, רואים את הדימוקרטיה הישראלית בכל מערומיה. אותו משרד מופקד על אזרחים שווים יותר ועל אזרחים שווים פחות, כשראש הממשלה שישב שם היה מצביא גדול, היה מפקדם של כל חיילי צה''ל, לכולם הוא התייחס במידה שווה, במוצבים, במארבים, בשדה הקרב, ובבתי העלמין כולם היו שווים כולל החיילים הדרוזים, וכשפשט את מדיו, והיה לראש ממשלה, הדרוזים הפכו להיות אזרחים מסוג יותר נחות.

תוך כדי מאבקם של הדרוזים, נוצרה סיטואציה בה עלולה הממשלה ליפול בגללם. חזיון תעתועים פוליטי של ממש. לכל הצדדים היה ברור שאם ממשלת ישראל תקבל את הדרישות הכספיות של הדרוזים, אין זה מטעמי שוויון זכויות ודמוקרטיה , אלא מחמת אותה תאוות שלטון.

המצב הפוליטי שנוצר הביא למפגש (מאונס) של ראש הממשלה עם ראשי המועצות הדרוזיות. שסוף סוף נפגשו עם יצחק רבין ז''ל,"...ראש הממשלה שאל אותנו למה שתקתם 47 שנה. איך הוא שואל אותנו שאלה כזו? את זה הוא צריך לשאול את עצמו. אנחנו עכשיו אשמים שהיה לנו אמון בממסד, כי חשבנו שיש להם מצפון" אמר אסעד עריידי, ראש מועצת מרר. "אנחנו לא באנו לבקש כסף אלא שוויון זכויות בכל. אני משלם את חובותי, אז תן לי מה שמגיע לי. לא יותר מזה."

"רק לפני 6 חודשים שילמו ל 4000 עובדי תע'ש 830 מליון דולר. זה יותר ממליארד שקל ל 4000 איש בסך הכל. אז לעדה שמונה 90 אלף איש אי אפשר להוסיף 100 מליון, כדי שיחיו כמו בני אדם? מה אנחנו מבקשים, לוקסוס? מתוך תקציב של 150 מיליארד שקל אי אפשר להקציב כסף, שאנשים לא ילכו ברחובות עם מגפיים כי הכל מוצף?  איפה אנחנו חיים?" אמר ח'כ סאלח טריף.

כל מה שבקשו הדרוזים , זה שממשלת ישראל להוציא לפועל את החלטתה משנת 1991 , האומרת כי עד 1994 יהיה שוויון מלא בין האוכלוסיה היהודית לאוכלוסיה הדרוזית. איפה אנחנו ואיפה השוויון?. אולי באלף השלישית, יתממש השויון הזה.

ראש מועצה מקומית אבו סנאן מר עלי הזימה אמר:" בישיבה עם רבין, נזכרנו איך אמר לנו לפני הבחירות שהוא כיהודי מתבייש שאין לדרוזים שוויון זכויות. היום , כשהוא יושב בשלטון, כמו כל ממשלות ישראל, פתאום הוא לא מתבייש. במגזר המיעוטים אליו אנחנו שייכים, נותנת הממשלה פר – נפש בין 1300 ל 1800 שקל. בעיירות הסמוכות לנו, שהתושבים שם יהודים, נותנת הממשלה בין 2600 ל 3600 שקל. למה? אנחנו לא מבקשים מי יודע מה, רק שיתנו לנו את מה שנותנים לשכנים שלנו. זה הכל." הזימה מוסיף:" שאנחנו , למשל לא מקבלים איזור עדיפות א' לאיזורי תעשיה, אלא רק עדיפות ב'. השכנים היהודים שלנו, למשל, מקבלים עדיפות א', ואז לתעשיינים כדאי יותר להשקיע שם. וכשהבנים שלנו חוזרים מהצבא אין להם מקומות עבודה. תסבירו לי למה? למה? אם הכדור לא מבדיל בין יהודי לדרוזי, אז הממשלה תבחין? מה, אנחנו שווים רק בבתי קברות".

קנג' מנסור ראש מועצת עוספיה אמר:" אנחנו לא רוצים חמישה סנטימטר מירושלים ולא רוצים מדינה דרוזית, אז מה קרה? רק רוצים את המינימום. לחיות כמו שצריך. איזו אטימות. יש לנו בעיה עם מנהיגי המדינה שחושבים שלא מגיע לנו. חושבים שאנחנו שכירי חרב".

 אין להסתיר את האמת מהדור הצעיר, התקשורת, והמדיה המתקדמת נמצאים בכל בית דרוזי, רואים הכל בזמן אמת, אין להאמין יותר לסיפורים , להצהרות ולהבטחות. הקיפוח ואי השוויון גורמים לתסכול והתמרמרות לדור הצעיר. מה עוד שהצעירים משתחררים משרות צבאי של שלוש שנים ואפילו יותר, ואין להם עבודה, עומדים בפני בעיה סבוכה של בניית בתיהם, כשלפתע מגלים שהמדינה הפקיעה את קרקעות אבותיהם ואבות אבותיהם שקרקעות אלה מיועדות להם ולילדיהם, כשאין קרקעות מדינה לבניה, כשהפארק הלאומי חונק אותם, והמדינה העדיפה עליהם זוחלים , מכרסמים, ציפורי טרף, כשהם מקבלים שום דבר לאחר השחרור, מגלים פתאום שהם לא שווים, פתאום הם אזרחים סוג ב'.

כל מה שאנחנו רוצים, שיהיה כחול לבן, מה שהיהודים מקבלים שיתנו לנו.
 
באותו מעמד של ימי השביתה מר אסעד עריידי קורא קטע מעיתון ירדני, שנכתב על ידי מחמוד רימאווי:

" תראו איזו דמוקרטיה מזוייפת, למרות אומץ הלב של הדרוזים, ואחרי יותר מ – 40 שנה, הגיעו בישראל למסקנה שצריך לנשל את העדה הדרוזית מכל זכויות השוויון, כיתר העדות הערביות שם."

ראש המועצה מקומית פקיעין נסרללה חיר, שואל את כתבת מעריב (מוסף שבת)מיכל קפרא  :" את יודעת למה אין לנו שוויון?" והוא עונה :" כי אנחנו לא יהודים. פשוט מאוד. מי שלא יהודי במדינה הזו מופלה באופן אוטומטי". 

איומי הדרוזים, הצבעת אי האמון בממשלת רבין ז''ל, והסיטואציה שהביאה לסכנת המשך קיום הממשלה , הביאה לפגישת פיוס בין ראש הממשלה וראשי הרשויות הדרוזיות.

ח''כ סאלח טריף המאויים ע''י הציבור הדרוזי ,"איים" על ראש הממשלה איום ממשי שאם לא יענה לדרישות הדרוזים הוא יכול לשכוח מהממשלה ומראשות הממשלה.

הלחץ הדרוזי על יצחק רבין, והאיום להפלת ממשלתו הביא לאישור תוכנית החומש לדרוזים ע''ס מיליארד ושבעים מיליון שח' לא מאהבתו לדרוזים אלא מאהבתו לכיסאו ולתאוות השלטון.

קישור לסרטון מההפגנה ב 1994

{YouTubeVideo id=gn4Hla-HFDE}