מאמר חלק 2,דלית אל כרמל משנת 1884

בשני הקייצים שביליתי בכרמל, איך שלא יהיה יובילו אותי לסכם  כי המצאות עננים  בשמיים הוא הכלל ושמיים נקיים לגמרי מעננים הם היוצאים מן הכלל.

בין אם זה קשור לגאות הנילוס באותה תקופת קיץ של השנה כפי שכמה חוקרים חושבים או בין כל סיבה אחרת העובדה שרירה וקיימת שחום אמצע הקיץ מרוכך בצורה מופלאה על ידי שמים מעוננים.

למרות שגשם לעולם לא יורד בין אפריל לאוקטובר, ישנם בקרים רבים מהבילים ומעוננים באמצע הקיץ אשר בכל ארץ אחרת ניתן לחזות יום גשום, ולמרות שהשמש דוחקת את הרשת הלחות החוצה, השמיים נשארים מעוננים פחות או יותר במשך כל היום.

תופעה זו בחיבור עם רוח רעננה וחזקה הנושבת מן הים, תמיד שומרת על טמפרטורות נמוכות יותר. בקיץ האחרון בעוספיא ביום החם ביותר, המדחום  הגיע ל-81 מעלות פרנהייט (כ-27 מעלות צלסיוס), בחדר הכספת, בלילה, הטמפרטורה ירדה בדרך כלל ל-70 מעלות פרנהייט (כ-20 מעלות צלסיוס) באוהל.

כאן בדליה קצת יותר חם הטמפרטורות נעות מסביב ל- 85 מעלות פרנהייט (כ-29 מעלות צלסיוס) ביום חם, אך רק לפעמים, כשגובה המחנה שלנו בעוספיא מעל פני הים היה 1750 רגל  (583 מטר) לא רק שנהנינו מאקלים נוח יותר, בעוסיפיא נהנינו גם מנוף נפלא  מסוג שונה לגמרי ככל שלא יהיה מזה שקיים בדליה. 

שם הוא היה פנוראמי. ממש לרגלינו בקושי מייל אחד (1.6 ק'מ)  במעוף עורב, נמצא מישור הקישון, הזורם בפיתולים ונובע ממישור יזרעאל אשר מעבר אליו הביט בנו עמק צר שנוצר על ידי התקרבות של גבעות נמוכות מיוערות  של הגליל  עד לבסיסו של הכרמל. ישובים ליד דלת האוהל שלנו, יכולנו לראות את המפרץ והעיר עכו וחוף הים הרחק עד סולמה של צור.

הקווים הלא סדירים של הרי הגליל הצפוניים, שהגבוהים בהם מגיעים לגובה של 4000 רגל (1333 מטר)  מגבילים את המראה שלנו בכיוון זה. לכיוון צפון מזרח אנו עומדים פנים אל פנים מול החרמון על פסגתו המושלגת.  נצרת הנמצאת כ-12 מייל  (19.2 ק"מ) מאיתנו נראית כאילו נמצאת מתחת לרגלינו.

מעבר אליה היה הר תבור העגול, משוריו של עזראל עם הכפרים עין-דור ו-נעים והר הגלבוע  עם הרי גלעד הנראים בבירור מרחוק. מדרום אנו מביטים מעבר לגבעות השומרון וביום בהיר אנו יכולים להבחין בהריסות קיסריה  על גבול הים אשר תוחמת את האופק שלנו בכיוון זה.

בעת שבכל מקרה אנו נהנים מאפשרויות שלא ניתן להתחרות בהן, ומזג אויר קריר הרי שמגורנו על פסגת הר חשופה זו לא נותרה ללא ביקורת. יותר מאשר לא,  נשב בה משב רוח בדרך כלל מדרום מערב  ולעיתים חששתי  שהמבנה השברירי שלנו יעוף כולו לוואדי  שומריה 1800 רגל (600 מטר) אל המישור שמתחתנו.

היה זה נקיק סלעי על הקצה שעליו מוקם מחננו, לכן ברור שלא היה אפילו שביל עיזים מתחת למחנה שלנו. והמטבח שלנו גרם לנו לערוג לתבשילים טובים יותר.

הטבח שלנו בבקתת השיחים חדורת הרוחות ומבלי אפילו שולחן לבשל עליו, נאבק במלוא אונו עם ענני אבק וכלבים מרחרחים, מבצע מעשי קסמים על שתי חצובות עשויות ברזל עליהם הדליק אש פחמים. בדרך כלל הוא מבשל לכל היום אך פעם אחת ארוחת הערב של השעה 7 היתה בעצם רק ארוחת בוקר של השעה 12 מתובלת ומחוממת עם הרבה יותר אבק מצוי בתוכה.

דירותינו היו חשופות כל לרוח שרק עששיות גדולות ויציבות היו מסוגלות לעמוד בפרץ, קשה לקרוא לאור עששיות אלו ולא כל כך טובות לאכול לאורן, אך ככל שפחות ראינו את מזוננו בתנאים אלו כן ייטב. למזלנו היו לנו חוגלות לגוון את התבשיל של עופות, בשר כבש והרבה לבן (leben)   או חלב חמוץ עם טעם עיזים חזק מאד. טעם העז הוא טעם נרכש. אז חסרו לנו מים, ואת כל צרכי החיים הללו היה עלינו לשאת ממרחק של כמייל אחד (1.6 ק"מ) במעלה מורד סלעי תלול. שני חמורים שימשו לסירוגין בביצוע שירות זה.

בקרבת מקום היה מעיין  שנקרא "מעיין העלוקות" . כיוון שלא הוזהרתי, השקתי פעם אחת את סוסי ולאחר מכן ביליתי מספר ימים בהוצאת עלוקות מתחת ללשונו ובפינוי גרונו. הוצאתי ביחד 11 עלוקות כך שלא לשווא קראו כך למעיין. 

חשבתי להשתמש במעיין לצורכי רחצה אך חששתי שהגברות תתנגדנה, למרות שהאלטרנטיבה היתה כרוכה בהוצאה כספית לצרכי סידורי  אמבטיה דבר שלא הסכין עם הרגלנו הרגילים. היו לנו גם ביקורים ליליים של תנים שלעיתים היו נועזים  מספיק לדחוף אפם לחדרי השינה שלנו באמצע הלילה וגרמו לכלב הקטן לפתוח בסדרת נביחות  וגרמו אי נוחות והתעוררות מלאה. מדי פעם מצאנו עקרב תחת הכרית או בתוך הנעל. אך אלו היו תקריות קטנות שהוסיפו ונתנו עניין ופיקנטיות לקיומו של הלא נודע בחיים הציביליים.

אני רק ציינתי אותם כדי להראות מדוע, כדי שלא יהפכו לחד גוניים, היינו נחושים שלא לתת לחיות אלו להשתלט על סדר יומנו ופעילותנו שנה נוספת  אלא לבנות משהו יותר מוחשי מאשר הסככה הסמרטוטית שלנו. דרך אגב, היתה לנו אי נוחות מיוחדת שחזרה על עצמה והיא שיש לקוות ולא לצפות וזה בשל הסיבה של ביקור הכולרה במצרים. משדווח על כמה מקרים של כולרה בביירות נוצרה בהלה בחיפה, סביב העיר הושמה חגורת בטחון  וכ-8 עד 10 משפחות מהעשירות שבאוכלוסיה המקומית של חיפה מצאו מקלט בעוספיא. כל תנועת הדואר ביבשה ובים הופסקה. במשך חודשיים היינו בלי חדשות מהעולם החיצון, נאסר אפילו להשתמש בטלגרף למעט ידיעות בנושא התפשטות המחלה, ידיעות שהגדילו את הפאניקה.

התוצאה היתה שהשמועות הכי פראיות על מקרי מוות בבירות צפו ועלו מעל מקרי המוות האמיתיים  אשר לא עלו על שני מקרים בלבד של מוות וגם אלו שנויים במחלוקת. הבהלה הגדילה כתוצאה מהשמועות עד שהביאה לביקור שוטרים במחנה שלי כדי לחפש חיפאי, אשר שהה בבירות שעה שמקרי מוות אלו אירעו ואשר ברח מבירות. כיוון שחיפאי זה היה  ידוע כחבר שלי,  היה חשד שהוא מסתתר באוהלי. סברה  זו הספיקה להדביק את עוספיא : הושמנו בבידוד למשך יומיים ואסרו עלינו להגיע לחיפה, היתה לי בעייה לשכנע את המשטרה שאין לי כל ידע על חברי הפליט מחיפה.

כשגיליתי לילידי עוספיא שאני עומד לבנות בכפרם, הצעתי התקבלה בהתלהבות ובקריאות הידד. נוכחותי במקום, הם אמרו תהיה הגנה מפני התפשטות  התכונה המיוחדת הזאת, לגנוב,  של תושבי טירה, כפר מוסלמי במישור, עם שם רע מאד שהיו נועזים מאד בחדירותיהם והיו מגיעים באמצע היום לאור השמש, אל הכרמים וגונבים את הענבים מול עיני המקומיים מבלי שאלו ינסו להתנגד לגניבה בדרך זו או אחרת. העובדה שבשנה האחרונה תושבי עוספיא לא סבלו מפשיטות חוזרות של גנבים אלו יחסו תושבי הכפר, בצדק או שלא בצדק לעובדת הימצאותי במקום. לאור נסיבות אלו הם הכריזו כביטוי ראשון להתלהבותם, שהם יתנו לי אתר בניה. סירבתי לדבר הזה כיוון שהעדפתי לשלם סכום קטן בעד השטח. בתמימותי לקחתי את הצעתם בתום לב ורק כשהגעתי להציע להם מה שחשבתי כהצעה הגיונית, גיליתי שהם השתעשעו במחשבה לבקש סכומים גבוהים בעבור החלקה. הם דרשו 150 נפוליונים לפיסת שטח שלא היתה שווה יותר מאשר 20 נפוליונים.

למרות שירדו במחיר ל-100 נפוליונים כמחיר סופי, הם הראו  את שפלותם.  בשני מדדי התנהגות שבניתי על מנת לבחור בהם  כשכני. לא היה בזה שום סיפוק עבורי, הערתי להם כי להגן עליהם מפני הגנבים מטירה זו מטלה לא פחות גדולה מאשר להגן מפני גנבים מסוג אחר וסירבתי להתעסק איתם בכל תחום שהוא. למען הצדק עבור הדרוזים, עלי להעיר כי חלק זה של הכפר לא היה שייך אליהם והאשם העיקרי היה ראש הקהילה הנוצרית במקום.

היה זה באמצע החורף האחרון שהתחלתי להריץ במוחי, בחוסר בהירות, תוכניות כיצד להתחמק מחום הקיץ של חיפה, כאשר יום אחד ביקרני איש זקן נכבד עם זקן   אפור ומכובדות הנובעת ממנו שהציג עצמו כחטיב או שייח רוחני של הדרוזים בדליה. סיפורו היה מעורר רחמים.צווי הגיוס השנתיים לצבא התורכי הגיעו, ובנו היחיד שנשאר, הנשוי לאישה יפה  אותה זכרתי שראיתי בעבר, אמור להילקח כחייל. האם הזקנה והאישה הצעירה שהיה לה תינוק היו מיואשות. בן אחד הן אמרו, נלקח  תחת צו גיוס לפני 10 שנים, ערק והצטרף לבני אמונתו בחורן ואבד למשפחה לתמיד.

ועתה בנו הנותר אמור להילקח ממנו אלה אם ישולמו 50 לירות תורכיות כדי לרכוש מחליף לבן. העילה לבואו של השייח הייתה ללוות סכום זה ממני. התברר לי שאם לאחר בדיקה דלייה תמצא כמקום מקלט מתאים בקיץ, אני אוכל להרוג שתי ציפורים באבן אחת,  על ידי מתן עזרה לשייח ולגאול אותי מקשייו  ומציאת אתר לבית. כבר ביקרתי במקום ונפעמתי מיופיו אך לא ראיתי בו כמקום מגורים אפשרי. עתה לא איבדתי זמן מיותר ומיד רכבי לבדיקת המקום.

התוצאה הייתה מספקת בכל תחום, כיוון שמה שקרה הוא שחוץ מהעובדה שהשייח היה הבעלים של כרם טוב, האתר הטוב ביותר בכפר לבית היה שייח לו. לכן לא היה לנו קושי להגיע להסכם לשביעות רצון של שנינו, הסכם שבו הוא הציל את בנו מהצבא ואני נעשיתי יזם שטח בדליה.

עכשיו גיליתי שלא יכולתי לבזבז זמן אם רציתי שהבית יבנה בטרם יגיע מזג האוויר החם. למזלי, היו חורבות של עיירה קטנה כ-קילומטר וחצי מאתר הבניה ומשם הייתה הספקת אבנים בלתי מוגבלת, אבנים שנחצבו עבורי על ידי הרומאים, או על ידי גזע אנושי אחר. שמו של המקום הוא דובל (dubil). הוא ממוקם על גבעה 200 רגל (64 מטר) מעל דליה ומשם הוא מובדלת על ידי עמק עם טרסות מלאות במטעים וגנים. ובהשוואה לשרידים אחרים של ערים, אותן ביקרתי, היו לי מעט ספקות שכן בזמנים עתיקים שרידים אלו היו עיר עיקרית בכרמל, למרות שעד כה אני יודע שעיר זו לא מזוהה עם איזה מקום היסטורי מוכר.

היא שמשה כמחצבה לסביבה במשך זמן רב, כך שהאבנים הטובות ביותר שלה נלקחו מזמן – אכן הרגשתי עצמו קצת אשם  בהליכתי אחר הדוגמא הכללית (של לקיחת אבנים), אך בהעדרו של כל חוק לשימור אתרים עתיקים, זה קשה להיות האדם היחידי במדינה אשר מכבד את האתרים הללו בייחוד יותר מכך כאשר השימוש באבנים כרוך בחסכון ניכר של  כספים. רוב האבנים שלקחתי היו אבנים חסרי כל חשיבות. והאם אבנים אלו לא ישמרו היטב בקירות ביתי כשם  שישמרו כשהן שוכבות על ראש גבעה חשופה? קיוויתי למצוא אבנים עם מכשירים או כתוביות. 

רבות מאלו שנלקחו מכאן על ידי תושבי דליה, ואשר נבנו כקירות בתי התושבים, הן אבנים מקושטות,  אך אני לא הייתי בר מזל כמותם. קיימים באתר החרב, סרקופג יפיפה, שברי עמודים, אגני אבן, אותם  חשבתי שבעתיד אצליח להעביר למקום מגורי הקבוע החדש . בינתיים הייתי מסוקרן מספיק,  התחלתי במהרה לחפור את יסודות הבית ובחפירה נתקלתי בתקופה ישנה נעלמת. גליתי 60 ס"מ מתחת לקרקע שאני יכול להניח את  הקיר האחורי על בסיס מוצק  של אבנים מסותתות שהיו ממוקמות בצורה כל כך מותאמת שנראה שהם הונחו שם במתכוון. נתקלתי גם בכמויות גדולות של רבועים משובצי פסיפס וקיוויתי למצוא משטחים משובצי פסיפס המוכנים לשימוש מיידי.   

באשר לאלה התאכזבתי, אך נתקלתי באבני רצפה טובים אשר היה בהם חריץ בעומק 7.5 ס"מ  ו- 5 ס"מ אורך, אובייקט שלא עמדתי על טבעו בתחילה. שנאתי את המחשבה לכסות אותו בכל סוג של בטון, הוא יוצר כיסוי גס של רצפת המעבר האחורי ליד זה הפועלים נתקלו בתריסר ויותר טבעות מתכת בקוטר של 6 עד 7.5 ס'מ, מחוברות למסמרים באורך של 20 ס"מ  אשר היו מהודקות  בקצה הנגדי.

אלו נמצאו בכפחות מ- 90 ס"מ לערך מתחת לפני הקרקע והיו כמובן חלודות מאד. אני חושב שכנראה טבעות אלו שימשו לרתימת סוסים. על כל פנים, העברתי חלק מהן באש ומצאתי שהן מצוינות כטבעות אורווה. את האחרות שמרתי כמשהו נדיר. חוץ מזה, נתקלנו בשבר גדול של ראש עמוד מפוסל אשר אותו הנחתי בזהירות  בצד אחד ואשר למגינת ליבי, הפועלים, בטעות עשו ממנו ריבוע לצורת אבן בניה. מצאנו גם חצי אגן אבן,

מטבע נחושת מזמנו של קונסטנטין וכמות גדולה של זכוכית שבורה ושברי כלי חרס. בהזזת אבן קיר לטובת טרסה חדשה, גיליתי את אחת הגלגילות הענקיות המסקרנות אשר הוזכרו במחקרה של "הקרן לחקר פלשתינה" ואשר נראתה מוזרה לכרמל לפחות לא ידוע לי המצאות גלגילות אלו בכל חלק אחר של פלשתינה. ישנם כ-20 מהם מפוזרות על פני חורבות דובל (dubil) וכמעט אותו מספר מפוזרות בחורבות הנמצאות כ-2 מייל (כ-3.2 ק"מ) מדליה, הן נקראות Khurbet semakha  (חירבת סמקה) אשר בה נמצאים שרידיו של אחד מ-11 בתי הכנסת היהודיים מתאריך קדום אשר התגלו בארץ הקודש. חשפתי את הגלגלת שלי המקשטת את מה שיום אחד אני מקווה שתהיה חצר קדמית.

מידותיה הן 8 רגל (2.7 מטר) אורך, קוטר פנימי 2.6 רגל (75 ס"מ) אך נעשה צר יותר  ל-2 רגיל (60 ס"מ) בקצה אחד ויש לו 4 שורות מקבילות של חריצים  כשכל חריץ הוא באורך של כ-30 ס' ובעומק של 5 ס"מ יש מרחק של  כ-30 ס"מ בין אחד לשני. קיימת הנחה שמכבשים אלו יצרו חלק של מכונה לסחיטת זיתים, אך לא הצלחתי לדמיין מכונה שבה ניתן להשתמש בגלגילות האלו על אף שברור מהשרידים  של בתי הבד ב-דוביל שזה היה מרכז גדול של תעשיית שמן הזית.

ישנם שם כמה אבני שטוחות באורך 10 רגיל (3 מטר) אשר בוודאות היו זקופות  ואשר מחוררות בחורים של חרוטים בנישות וחריצים  המצביעים על כך שהם היו חלק ממנגנון מסיבי מחוברים לאבן טוחנת עגולה ענקית במקומם ובמקרים אחדים הגלגלית שתוארו לעיל נמצא לידם. אך המזל הגדול ביותר היה בגילוי וזה לא נעשה עד שהבית נבנה היה  מיכל מים אשר במזל לא היה במרכז חדר הישיבה אלא רק מחוץ לקיר האחורי, בדיוק במקום שבו הייתי צריך לבנות אחד. השימוש בחריץ ברצפת האבן במעבר האחורי התברר עתה. חריץ זה נועד להוביל את המים אל המיכל אשר היה לו פתח מרובע בגודל של 18 אינץ' (45 ס"מ) לתוך סלע איתן והתרחב מתחת לצורת בקבוק 15 רגל (5 מטר) עומק וברדיוס של 2.7 מטר.

צורת האבן שהיא מסותת היא מאד קשה, הקדמונים חסכו לי בין 20 ל-30 לירות שטרלינג  על ידי כך שסיפקו לי את מאגר המים הזה  שאותו אני מגדיל, ואשר יהיה עלי לבטן, כיוון שהבטון העתיק, שעדיין תופס בצדדים במקומות רבים נעשה כמובן לא שימושי. הוא היה מלא בעפר ובנפולת עד הקצה ועל ידי ניקויו קיבלתי הרבה עיצובים מעודנים חוץ מכמות גדולה של כלי חרס שבורים וכמה חסימות    ושברים של וזות מזכוכית מעוטרת  אשר היו הפוכים ומיושרים עם כסף, לרוע המזל אף לא אחד מהם מושלם.

בחזית הבית כ-18 מטר מהוורנדה, הבחנתי בעץ תאנה הגודל מתוך חור שנראה חשוד וכאשר נוקה  משיחי אטד אחדים נתגלה כי הוא מוביל לתוך מערה. לתוך מערה זו ירדתי עם פנס ומצאתי עצמי בחדר עגול תת קרקעי 100 רגיל (30.3 מטר) היקפו  והגג נתמך בעמוד גס של אבן חיה. אבנים חופשיות  מכסות עכשיו את הרצפה עד לעומק של 60 ס"מ אך לאחר שנוקו גובה החדר הגיע ל-8 רגל (2.7 מטר) שניתן להגדילו בקלות במידת הצורך.

היה קיים פתח שני קטן מתחת לסלע בצד הנגדי ולידו היה מה שנראה כמעבר חסום. ניקיתי אותו ומצאתי שהוא הוביל למערת גשם שנייה קטנה יותר, חנוקה למדי באבנים. 8 מטר נמוך יותר מהמערה השנייה מצאתי הכניסה מתחת לסלע למערה שלישית, אשר חשדתי שקשורה לשתי המערות האחרות. לא נראה שהשתמשו בהן לקברים למרות שהאבנים המסותתות היו במקומן, במיוחד בכניסות. בשכנות קרובה השדה  היה זרוע בשברים של כלי חרס וזכוכית, והמקומיים מספרים לי שאם אחפור  אני אמצע גופות.

דבר זה יצר מחלוקת של רגשות במוחי.בהתייחס מנקודת מבט מעשית טהורה אני חושב שזה ישתלם לנטוע כרמים בשדה זה מאשר לחפור בו. מצד שני, אני חש כי עשיתי דבר כמעשי עובדי עכו"ם בבניית הבית על גבי יסודות של תקופת הביזנטיים מבלי לבדוק אותם ביסודיות. מחפצי החן שמצאתי נראה שקודמי במקום היה אדם בעל אמצעים ובעל מעמד.  אחרת הוא לא היה יכול להשתמש בכוסות יין יקרים אלו, ויתכן שאני גר עכשיו מעל משהו מעניין. 

אך כשאני באופן חמור ביותר התפתיתי  לעשות כשמצאתי את אבן השפה הסלולה זה ללכת לחפור ואז הייתי הופך את האתר של ביתי בעתיד לחור באדמה, לשבירת החוזה שלי עם הבנאי ולא היה לי שום מקום לבוא אליו בקיץ זה. כל אלו שהיו מביאים לאובדן גדול  ואי נוחות על הסיכוי לתרום את תרומתי הזעירה לקיומו של אוסף של עתיקות פלשתיניות. ניחמתי עצמי לכן בראיה ששרידים אלו הם יחסית מודרניים והסיכוי שתהיה שם אבן עם כיתוב בשלוש שפות אשר ישפוך אורו על דתות קודמות של האנושות הקבורות תחת חדר המיטות שלי הוא מאד רחוק. טוב יותר מאשר לבזבז את קיומי בחיפוש אחר דתות אלו, אני אהפוך את מה שהקדמונים השאירו לי למטרות שימושיות. ישנו בור בעומק 60 ס"מ ו-60 ככר מסלע מסותת שלם ליד המקום שבו הצעתי לבנות אורווה, אותה אהפוך ל-אבוס. 

מערות אלו יהפכו למרתפים, היינות המודרניים של הכרמל יאוכסנו בקבריה העתיקים הבקבוקים נארזים היטב אל loculi או הוכנסו ל- kokim (כוכים) וסוגי יינות מושארים להבשיל בתוך קברים של גזע נכחד. אשים ראשי חזירים במערות אשר פעם אכלסו מתבודדים, המערות הקדומות תיהפכנה למחסנים למיץ אדום (ruddy)  המשמחים לב אדם והאירוניה שבאמונה, באמצעותי, תנקום בציידים של המתבודדים התועים. באשר להוכחות של לוקסוס שנתקלתי בהם, הם רק מרגיזים אותי.

כשאני חושב  על קודמי הביזנטיים ישובים מתחת לכניסת עמודי השיש, שותים מתוך קנקנים בעלי צורות מרהיבות של כוסות כחולים עדינים  כשבקצה מצופים זהב וכסף, עיניו  סורקים את אותו הנוף שעיני סורקות – אותו נוף ובכל זאת שונה עם היערות התלויים והכרמים על הטרסות, המקדשים בעלי העמודים – האוכלוסייה הענפה שלו – ומשווה את הכפרים הבנויים מבוץ, הטרסות ההרוסות, הגבעות הערומות והעמקים השוממים מאדם, עם אושר ויופי שנעלמו, אינני רוצה לגלות משהו שיזכיר לי את הניגוד. 

העתיד  ולא העבר הוא שדורש את האנרגיות והמשאבים שלנו. כאשר כל אדם החופשי מרודנות, משופט לא צודק או מגובה מס סחטן, יוכל לשבת בשלום ובאושר תחת גפנו ותחת תאנתו, יהיה מספיק זמן לחפירות ארכיאולוגיות  תחתם. בינתיים מלאכתי אפילו שהיא קטנה וחסרת משמעות, לעבוד למען שחזור של הארץ הזו למצב הקודם של פוריות ושפע