אני חייב לקנות נעליים

אני מוציא את כל הנעליים ובוחן אותן. נעלי האולסטאר כבר די הרוסות, ובחוץ עדיין רטוב אז כל נעלי הבד לא באות בחשבון. השותף שלי קורא לי מהסלון ומזכיר לי לקחת את מצלמת הוידאו ושאר הציוד שאחסנתי אצלו בחדר. 'אם אני מאחר, ארגון הצדקה לא יהיה מוכן לעבוד איתי ואני אכשל בקורס'. אני רץ לחדר לקחת את ציוד הצילום, ובדרך מוודא שארזתי את השאלות שהכנתי לשאול את נציגת הארגון.

אני חוזר לחדר בעצבים ותופס בזווית עיני את הנעליים האדומות שהחבאתי בארון. 'איך לעזאזל קניתי אותן בכלל!?'. נעליים אדומות בוהקות, כאילו נלקחו הישר מהסט של 'ארץ עוץ'. אם הייתי יכול לנקוש בעקביי עם הנעליים האדומות ולהופיע בפגישה הייתי לוקח ברצינות לנעול את הנעליים האלה. אני תופס את מגפי הטימברלאנד שקניתי לפני שלושה חודשים, נועל אותן במהירות וטס מהבית.

בחוץ עדיין יש סימנים לשלג שהיה, אבל עיקר העדויות לסופה הקשה נמצאות על הנעליים שלי. בניו יורק מפזרים מלח על המדרכות לפני שיורד שלג על מנת שהשלג יימס, אבל המלח הזה גם הורס את הנעליים. עכשיו על המגפיים החדשים שלי יש כתמים לבנים ומעצבנים.

אני מגביר את קצב ההליכה שלי, מציץ בשעון בפלאפון ורואה שנשארו לי מספר דקות לפני שהפגישה מתחילה. 'גם ההליכה המהירה הזאת בטח הורסת לי את הנעל', התחלתי לחשוב איך אני מפיל על הארגון את הרס הנעליים שלי בתור הוצאה מוכרת. אני נכנס לבניין המשרדים בדיוק כאשר אני מקבל הודעה מהנציגה שהיא הגיעה ומחכה לי עם קפה, ואני רץ לשירותים לבדוק שההופעה שלי עדיין מסודרת. אני לוקח נייר, מרטיב אותו, ומתחיל לנקות את סימני המלח מהמגפיים שלי. שיהיה לבינתיים.

-"שלום, אני אמיר".
-"היי, נעים להכיר! אני קארן".
-"קארן, בואי תספרי לי באיזו סוג של צדקה הארגון שלכם מתעסק ". אני מתיישב ומוציא את השאלות שלי.
-"ובכן, אנחנו תורמים נעליים לאנשים שאין להם". היא מחייכת אלי.