"החיים בצל השכול - במשפחת קדור"

נזיה קדור, גמלאי צה"ל שעורך הרצאות בבתי ספר שונים ברחבי המדינה לכיתות י' עד י"ב בנושא הקשר הדרוזי-יהודי והסכסוך הישראלי פלשתינאי ערבי, זה מנקודת ראותו של אב שכול שמכהן כיועץ שר הביטחון לעניני הנצחה שהתמנה כחבר במועצה הציבורית לעניני הנצחה,את ביתו של נזיה פוקדות הרבה קבוצות מהארץ ומחו"ל שמוכנסות לחדר של ענן ז"ל שנשאר עם כל הפריטים שלו באותו סדר שהוא השאיר והרבה תמונות על הקיר  

נזיה: "אני כאיש צבא ובעל משפחה מאושרת, שני בנים ושתי בנות, יפים וחכמים, כמו הרבה משפחות בישראל ידענו רק שמחה ואושר, מטבע זה שיש מישהו מבני הבית שמשרת בצבא, אז גם הצבא ברוחו מחלחל לתוך התא המשפחתי, ענן הבן הבכור, בחור שאפתן שתמיד יזם והווה דוגמת מופת, הוביל והצליח בכל אשר עשה, רצה ללכת בעקבות האבא ולהתנדב ליחידה מובחרת בצה"ל שבעיניו זה היה "הצנחנים" וליחידה זו בשביל להתקבל צריך לעבור את הגיבוש שזה יום מפרך שהצעירים נבחנים בכושר הקרבי שלהם וביכולות הפיזיות שלהם וגם כשקשה להם וצריכים עזרה וסיוע, ברוח הרעות גם הם מגישים סיוע ועזרה לחבריהם וענן אכן היה ניחן בכל התכונות האצילות האלה והוא התקבל בהצטיינות ללוחמי הצנחנים, ענן היה מפקד כיתה, סמל מחלקה, רב סמל פלוגתי במשך תקופת שירותו החובה בצנחנים, אבל עם תום שירות החובה כשענן עמד להשתחרר, פנו אליו מצה"ל ואמרו לו שהם רואים בו את כל הפוטנציאל לחתום קבע ולהיות קצין בצנחנים, ענן אהב את החיל הזה והחיל הזה החזיר לו אהבה והערצה באותה מידה, לא היה צריך הרבה לשכנע אותו והוא חתם קבע, מטבע המציאות כשמישהו מבני הבית קורה לו משהו, אתה זוכר מספר תחנות במשך שירותו של הבן ולצערי הם נראו כאילו מין תחנות מאסף שהובילו לתחנה הסופית"

"התחנה הראשונה היתה מסע הכומתה מאנדרטת הצנחנים ( כדי לזכור את החללים של הצנחנים ) ועד גבעת התחמושת בירושלים שאין מקום יותר ראוי ממנה להענקת הכומתה האדומה לצנחנים, במסע הזה ענן כמו יתר חבריו נשא את נשקו 16 מקוצר ומקלע מג שהיה לו על הגב עם חגורת כדורי המג עם ג'ריקן מיים וזה משקל מאוד כבד שנשא על גופו, באמצע המסע לאחד החיילים נקרעה רצועה ברגל ודימם, החיילים נתבקשו לנטול את ציוד החייל הפצוע, ענן נטל את המרגמה והשחיל אותה באפוד שלו והלך כך עד ירושלים, אנחנו היינו מלאים גאווה למראה ענן כשהגיע לגבעת התחמושת בין הראשונים למרות המשא הכבד שנשא על גבו"

"התחנה השניה היתה תחנת הצניחה הראשונה ב"פלמחים" כשהזמינו את המשפחות וראינו את המטוסים חגים מעלינו ולראות את הילדים כנקודות שחורות יורדים אלינו בגודלם הטבעי וזה מאוד ריגש אותנו ההורים"

"התחנה השלישית כשהגענו הביתה מאיזה נסיעה וראינו את רופא היחידה מחכה לנו בפתח הבית ואומר לנו שענן נפצע, הלב שלי נפל למרות שהרופא אמר שענן נפצע והוא מרגיש טוב ונמצא בבית חולים העמק, כשהגענו לבית חולים הגיע אלינו הרופא עם שקית ובתוכה קליע ואמר לנו קיבלתם את בנכם במתנה, כי בניתוח מורכב ניצלו את חייו ולמחרת היתה בעיתון כתבה כזאת, הקליע פצע אותו בין העורקים בצוואר ולא פגע בעורקים וקבלנו אותו במתנה אבל לתקופה של שנה ותשעה חודשים" 

"תחנה נוספת היתה כצחוק הגורל באחד הקורסים המתקדמים של הצבא, הוזמנו ההורים וענן כהרגלו היה צריך להיות בין המצטיינים, היה באירוע צלם מעריב שנכח באירוע והצלם הנציח את האמא כשהיא חובקת את הבן ומנשקת אותו בלחי, למחרת התמונה הופיעה תחת הכותרת "גאוות אם"

בצומת בית ליד, הצומת הוותה בזמנו תחנת איסוף של החיילים, בימי ראשון היו החיילים מתרכזים שם, אוספים אותם ולוקחים אותם ליחידות שלהם, בימי חמישי מפזרים אותם לתחנה הזו שהיתה מין תחנה מרכזית, עולים על אוטובוסים וכל אחד נוסע לדרכו, היה פעם שם קיוסק ובעליו הכירו את ענן, הם גזרו את התמונה מהעיתון כגאווה ותלו בקיוסק, הכל כצחוק הגורל, כשעושים טקס בצבא אז מצלמים אותו וכשעושים מסדר בצבא הם לא מצלמים אותו, ענן מונצח בקלטת וידיאו כשהוא מתדרך את חייליו במסדר יציאה הביתה כשהוא אומר להם: " על פי התראות מודיעיניות במידה ויהיה פיגוע כל שהוא, לא להתקרב מחשש לפיגוע נוסף, אפילו אם חיילינו פצועים ושותתי דם וזועקים לעזרה ", זה היה שבועיים לפני הפיגוע שהיה בתאריך 22 לינואר 1995, זו היתה השיטה של "חזבאללה" בזמנו לבצע פיגוע וכשכוחות התגבור והפינוי והסיוע שלנו מגיעים, אז מבצעים פיגוע נוסף ולצערי כך היו מפילים לנו קורבנות רבים"

נזיה: "ביום הזה 22 לינואר 1995 ענאן היה אמור לנסוע לעפולה לחבור לאיזה קבוצה ולרדת לבצע תרגיל על איזה פעילות מבצעית שהיו אמורים לבצע בעורף האויב, "אני לא יודע כי מישהו סיפר לי את זה לפני שנתיים", אני זוכר את הטלפון של אותו בוקר יום ראשון ה 22 לינואר 95 בשש וחצי בבוקר, "ענן אל תסע לעפולה, תגיע ישירות לבית ליד" וענאן מגיע לבית ליד ויושב בשקמית עם החיילים,שתה לו משהו חם וקנה לעצמו בקבוק "אפטר שיב" שנמצא אצלנו בבית, בשעה תשע וארבע דקות אירע פיצוץ ע"י מחבל מתאבד שלבש מדי צה"ל, עטה על גופו מטען כבד של חומר נפץ וכך המחבל פוצץ את עצמו בין חיילינו וגרם לנפגעים רבים ואנחנו יודעים איך החיילים החמימים הארצישראלים שלנו עם האהבה, לא שמו לב לאותה מפלצת שבאה לבקש את נפשם, אחד החיילים סיפר לי איך ענן קם מכסאו וביקש שאף אחד לא יתקרב ולהתחיל לאסוף תחבושות אישיות, להזעיק רופאים וחובשים ולבצע חסימות, אך שתי דקות לאחר מכן אירע פיצוץ ע"י מחבל מתאבד שני וענן נפל כשבגופו מציל את חיי חיילו הפצוע מהפיצוץ הראשון, כל זה קרה במרחק של מטר מהתמונה שלו ושל אמו שתלו על הקיר בצריף, על אף דבריו שבועיים לפני כן ועל אף מה שאמר שתי דקות לפני זה, האיש הזה פשוט נתן את חייו למען הצלת חייליו הפצועים ועל כך הוא עוטר בצל"ש אלוף, באותו בוקר נפלו לנו 22 חיילים, אזרח ושתי חיילות  

האמא אמאנה קדור מחזיקה בנכד שלה ענן שנקרא על שמו של ענן ז"ל, מדברת עם הרבה דמעות בעיניים ואומרת:  "זה לא קל, אבל אנחנו אנשים מאמינים וצריכים להמשיך, יש עוד 3 בנים שצריכים לחיות, אני ובעלי היינו ונשארנו חזקים וזו האמונה שלנו, אנחנו בקשר עם המשפחות שאיבדו את בניהם באותו פיגוע" 

פרג' שיבאני, יו"ר רוטרי הגיע עם קבוצה מהודו והסביר לנו: " היום נזיה מתמודד עם השכול דרך החיים ולכל משפחה שכולה יש את הדרך להנצחת יקירה בדרך שלה, משפחת נזיה החליטה להתמודד עם השכול בדרך שלא מפריעה למהלך החיים שלהם, יש להם חדר שפוקדים אותו הרבה אנשים והמשפחה שואבת את הכוחות מהאנשים שמבקרים בחדרו של ענאן ז"ל "   

ליאת אלירז, הגיעה עם קבוצה מהודו דוברי אנגלית וערבית: "זה מבחינתנו מאוד חשוב שקבוצה שמגיעה לישראל שתגיע להכיר תרבויות ולהכיר עמים, דאלית אל כרמל והדרוזים הם חלק מישראל , חלק מאוד חשוב וחשוב להכיר את הקשר של הדרוזים עם ישראל".