מה עדיף לאמהות המתגרשות, בית הדין הדתי הדרוזי או בית משפט לענייני משפחה

עפ"י חוק מוסמך בית הדין הדתי הדרוזי לפסוק בענייני גירושין ונישואין לרבות בעניין הנזק שנגרם למי מבני הזוג, עוגמת נפש, כתוצאה מהגירושין.

בית הדין מוסמך להטיל על בן הזוג האשם בפירוק קשר הנישואין, פיצוי כספי בגין הנזק הנפשי שגרם לבן הזוג התמים.

למעשה סמכות בית הדין בנושאי נישואין וגירושין היא סמכות בלעדית ואין לבית המשפט לענייני משפחה כל סמכות לדון בנושאים אלה.

יחד עם זאת אין לבית הדין כל סמכות לדון בענייני מזונות, משמורת ילדים, ורכוש אלא אם הסכימו שני בני הזוג לסמכותו. והשאלה שנשים רבות מתלבטות בה היא האם לפנות בעניינים אלה לבית הדין או לבית המשפט לענייני משפחה ??

כאשר בית הדין פוסק בענייני גירושין או יתר הנושאים, (מזונות, משמורת ורכוש), הוא פוסק על פי הדין האישי של העדה הדרוזית, אך גם מחויב לפסוק עפ"י חוקי המדינה המעניקים זכויות שוות לאישה בכל הנוגע לענייני רכוש למשל.

אולם  בענייני משמורת ילדים אמור בית הדין לפסוק בהתאם לדין האישי לפיו תקבל האם את המשמורת על הקטינה [הבת] עד גיל 9 ומגיל זה ואילך היא עוברת למשמורת האבא, ואילו לגבי הקטין הבן תקבל האימא את המשמורת עד גיל 6 ומגיל זה ואילך עובר הבן למשמורתו של האבא. אך לא לפני שבית הדין מקבל חוות דעת העובדת הסוציאלית לגבי המסוגלות של ההורים. כאשר שני ההורים מסוגלים לקבל את המשמורת על הקטינים, ברור שלא יסטה בית הדין מכלל זה.

אין כל ספק כי כאשר פוסק בית הדין בענייני משמורת הקטינים, פסיקותיו לא יכולות לקחת במלוא הרגישות את הצד האימהי שעה שאין בהרכב שלו שופטת אישה. מפסיקה כזו נעדר המגע הנשי המחבר בין האימא לבין ילדיה. מטבע הדברים הצד האימהי לא מקבל ביטוי בפסיקת בית הדין גם אם יתאמץ בית הדין להכניס לפסיקותיו את הרגש האימהי, שהרי מי שלא היה אימא לעולם לא ירגיש איך אימא מרגישה כלפי ילדיה. פועל יוצא מכך הוא שאימהות הטוענות למשמורת על הקטינים, ייצאו נפגעות בשני מישורים. הראשון הוא שהדין האישי קובע את הכלל האמור לעיל [עד גיל 6 ועד גיל 9] , והשני שבית הדין חסר בו את המרכיב האימהי שיכול להבין ולחוש את תחושות ליבה של אימא המבקשת כי ילדיה יהיו תחת משמורתה.

לעומת זאת חוקי המדינה מטיבים יותר עם האימא מאשר עם האבא, שהרי עד גיל 18 נחשב הילד לקטין בין אם מדובר בבת או בבן, והמשמורת באופן אוטומטי אצל האימא, אלא  אם מתקיימים טעמים המצדיקים סטייה מכלל זה וטעמים אלה נעוצים בטובת הילד. כך שייתכן מצב בו הילדים יהיו במשמורת האבא עד גיל 18 ככל שטובתם מצדיקה זאת.
 
לגבי מזונות פוסק בית הדין לפי צורכי הקטינים המקובלים  כ- 1,500 ₪ לילד. כמעט לפי פסיקת בתי משפט לענייני משפחה, אולם תשלום המזונות מופסק שעה שהילדים עוברים למשמרתו של האבא. יחד עם זאת ספק אם בית הדין יחייב את האבא בתשלום בעבור חוגים מסויימים כמו למשל חוג בלט, זומבה, תאטרון, גאז', מוסיקה, שכן יכול בית הדין לראות בחוגים אלה כמותרות. במיוחד שמדובר בבית דין עם אופי דתי ושופטיו הם שופטים דתיים, כך שמטבע הדברים לא יעודדו חוגים כאלה שיש בהם, עפ"י תפיסתם, סטייה כלשהי מאורחות החיים של האישה הדרוזית.

הנה כי כן חוק בתי הדין הדתיים הדרוזים לא נותן מענה הולם לצרכי השעה של העדה הדרוזית. שעה שאין בהרכבו לא שופט חילוני ולא שופטת אישה. אילו היה יושב בדין שופט חילוני מסורתי, הרי וודאי ששופט זה היה רואה את הפן החילוני המצדיק העשרת הילדים בחוגים שונים המטיבים עימם גם אם אותם חוגים חורגים מהתפיסה הדתית השוררת בבית הדין. באותה מידה היעדרה של אישה מהרכב בית הדין, פוגם בצד האימהי שעה שבית הדין פוסק בענייני משמורת של הקטינים.

מכאן ניתן להבין את הנשים המעדיפות את בתי המשפט לענייני משפחה על פני בית הדין הדתי הדרוזי, על אף ששופטי בית הדין הם שופטים מעולים והגונים בכל קנה מידה אפשרי, אך פסיקתם מושפעת מתפיסת עולמם הדתית שלעיתים מתנגשת עם תפיסת עולמן של האמהות, בין אם דתיות ובין אם לאו, ומתנגשת עוד יותר עם תפיסת עולמם של החילוניים.  יש להניח כי שופטיו הנכבים של בית הדין לא יכולים להיות מודעים להשפעתה הסמויה של תפיסתם הדתית על פסיקתם.

אני מניח שכל עוד וחוק בתי הדין הדתיים הדרוזים לא תוקן באופן שיכלול בהרכבו גם אישה שופטת וגם שופט חילוני מסורתי ואין כל סיבה שלא יתוקן, ימשיכו האימהות להעדיף את ההתדיינות בבתי המשפט לענייני משפחה. להזכיר כי בכתבה קודמת להלן, ציינתי כי חוק בתי הדין תוקן בשנת 2011 ע"י חבר הכנסת מר חמד עמאר ובאותו תיקון הוא שלל כל אפשרות שבבית הדין יכהן שופט חילוני מסורתי או אישה מסורתית או דתייה, זאת על אף שבית הדין לא אמור לדון בעניינים דתיים והוא מיישם בפסיקותיו את הדין האישי של העדה הדרוזית ולא את הדת הדרוזית.

קישור לכתבה בנושא בקישור המאמר

האמור בכתבה זן אינו מהווה ייעוץ משפטי.