סְְפ̤רה ספִירה ספירוֹֹת סמינר הקיבוצים

אבישי סויסה מבודד את אותה דמות ומדפיס אותה על גבי בדים בגוונים הדומים למצע עליו היא מוטבעת, כמעין רוח רפאים של זיכרון נוכחת תמיד אך חומקת מן העין.

 

פעולת השכפול וההדפסה על גבי הבדים מייצרת מעין ספירה של עקבות, שבה הדמות הביוגרפית והמסוימת עוברת התמרה: היא אינה עוד רק אישה אחת מהעבר המשפחתי, אלא הופכת לסימבול של "כל אישה". המיצב מציע התבוננות באופן שבו הזיכרון נערם ונפרס בחלל. הבדים התלויים יוצרים אשנב אל עבר שאינו נגיש במלואו, וממירים את השאלה האישית - מיהי האישה הזאת? - למרחב של רוח, מחאה, נשיות נעלמת ועולם מקביל. 

 

בר קרמר ותמר גזית | תדרים שקופים מיצב סאונד במיצב זה, הסטטיסטיקה מקבלת קול וגוף. קרמר וגזית הופכות נתונים כמותיים על חייהן של נשים בישראל - רצח נשים בתוך המשפחה, אחוז העסקים העצמאיים בבעלות נשים, ייצוג נשי בהשכלה הגבוהה ושיעור האמניות המציגות במוזיאונים - לחוויה חושית ומטלטלת. במרחב שבו גופים נשיים נספרים ללא הרף אך חוויותיהם נותרות בלתי נשמעות, הספירה הופכת לצורת קיום.

 

באמצעות תהליך של סוניפיקציה (המרת נתונים לצליל), הנתונים מאבדים את תפקידם כמידע אנליטי ומתפרקים לכדי הצטברות מתמשכת שנעה בין פעימה להתרעה, בין החזקה לקריסה. בעולם שבו הנתון נותר לעיתים שקוף, העבודה מייצרת אלטרנטיבה שבה המספרים הופכים לדיבור צלילי. זהו דיבור שאינו כפוף להגיונות לשוניים אלא למקצבים של עומס, שבר ושתיקה, המעניקים לסטטיסטיקה האנליטית ביטוי רגשי וחושי, גופני ורוחני, שאינו ניתן עוד לקריאה כנתון בלבד.

 

גיא אבני | Body פסל בד על קלקר, עבודתו של אבני מציעה מבט על הנשיות כסובייקט המסרב לכימות ומדידה. הבחירה בבד על קפליו וקימוטיו מאפשרת יצירת צורה אורגנית, גופנית הרואה בנשיות תהליך דינמי שהינו רב-שכבתי, משתנה ושאינו כפוף להגדרה אחת יציבה ע"פ הקנון הפטריארכלי. 

 

זו זהות המסרבת להיכנע להיגיונות לוגיים ושיטות מדידה "מדעיות". הקימוטים משמשים כמטאפורה לחוויות הנצרבות בגוף ובנפש: לחצים חברתיים, ציפיות ואידיאלים של שלמות. אבני אינו מבקש להחליק את ה"פגמים" בחומר, אלא מנכיח אותם כחלק מהותי מקיום שאינו ניתן לצמצום לכדי מילים או נוסחאות. האיכות האינטימית של החומר היומיומי מזמינה את הצופה למצוא משמעות דווקא בתוך מה שנתפס תחילה כחסר צורה.

 

הגר שרון | Vascular ציור בטושים עבודתה של הגר שרון מציגה שדה צפוף של נקודות זעירות, הפועלות כיחידות ספירה בסיסיות. כל נקודה היא ישות עצמאית, אך בהצטברותן הן יוצרות מרחב תנועתי, חסר מרכז והיררכיה. בתוך השדה הזה, היחיד נרשם ומיד נטמע בקולקטיב; הספירה, שנועדה להבחין ולהפריד, מאבדת את אחיזתה אל מול הריבוי.

 

הפעולה החזרתית של הנחת הנקודות מגלמת ניסיון מתמשך למפות מרחב קיומי דרך כמות, אולם ההצטברות מובילה לטשטוש גבולות ולהתפרקות הסדר. העבודה מציעה קריאה מחודשת של המושג "ספירה": לא ככלי של ארגון ושליטה, אלא כפעולה גופנית איטית המושכת אל גבולות המדידה. בתוך המתח שבין היחיד לשלם, הספירה מצביעה על תהליך של היבלעות – תנועה מתמדת בין נראות לבין אובדן זהות בתוך המרקם הגדול.

 

טל אינגבר | I'm counting on you וידאו פרפורמנס העבודה מעמידה את הצופה מול מפגש עם מחוות גוף יומיומיות של נשים, מחוות של שגרת חיים וטיפוח אשר נטמעות בגוף, עד שהן כבר לא חלק ממנגנון הבחירה המודע. כשהפעולות הופכות שקופות, לא ניתן למדוד עד כמה ניתן לחוות את עצמנו באופן עצמאי מלחצים וציפיות חברתיות.

 

במרכז העבודה פעולות של שקילה, באמצעות מכשיר הטעון במשמעויות מגדריות של יחסי כוח חברתיים ונורמות של ממדי גוף. הפעולה הרפלקסיבית של האמנית חושפת את השרירותיות של פעולת המדידה, כשהמחווה החוזרת של שקילה חושפת מנגנון עמוק שבו הסובייקט הנשי נבחנת ומוערכת. גם הטיפול ביחסי האור לצל, כמו מעברים בין המואר לשחור ובין הטהור לטמא, מטעינים את הפעולות הפשוטות-לכאורה במשמעות טקסית ורפטטיבית של עבודת היופי המגדרית. הפעולה מתגלה כטקס טעון, שמזמן לשאול מה אנחנו מוכנים להקריב בשביל החוויה החיצונית ומה אנחנו מקריבים בתוך כך בחוויה הפנימית.

 

לין מזור | טריטוריה מוצפת: ממצא מס' 1 מיצב פיסולי, העבודה מציעה מערכת יחסים חומרית בין זמן לטריטוריה, דרך פרקטיקה של מיפוי קוגניטיבי המבקש לייצר שפה ייחודית למציאות העכשווית.

 

בחלל התערוכה מוקם אתר חפירה המורכב ממאובנים מודרניים, חפצים יומיומיים אישיים של האמנית ושל הסובבות אותה, אשר הוטמנו ביציקות בטון גולמיות. הפעולה הפיזית של ההטמנה היא ניסיון למדוד ולספור את מה שחומק מן העין, זוהי ספירה איכותנית של רגעים, זיכרונות ותחושות גופניות מתוך רצון לתת משקל פיזי לחוויות השקופות המרכיבות את הקיום הנשי בהווה :"אני טומנת כדי לזכור, אך גם כדי לשחרר. הפעולה האמנותית הופכת למנגנון של 'ספירת מלאי' תודעתית, בה האובייקט נפרד מתפקידו הפונקציונלי והופך לעדות ארכיונית".

מיקה דוארי | ברזלים ופרחים פרפורמנס הפרפורמנס צמח מתוך שיר שכתבה דוארי על אודות חוויותיה ב"מרכז מעיין" - מרכז לטיפול בטראומה מינית. המופע מתחקה אחר המסלול הגופני והנפשי של ההגעה והיציאה מהטיפול: התנועה שבין הרחוב הסואן והגברי, הנתפס כמרחב אלים ומהיר, לבין המרכז המבקש להציע הגנה, ביטחון והתבוננות פנימית.

 

דוארי מבקשת להחליף את הסטטיסטיקה היבשה של נפגעות טראומה מינית בקולן החי והנוכח. היא מזמינה ארבע זמרות, השותפות גם הן להתמודדות עם טראומה מינית, ויחד הן מבצעות את השיר כמקהלה. השירה המשותפת הופכת את הפעולה האישית לספרה קולקטיבית של עדות ותמיכה; במקום להיספר כאובייקטים בתוך מערכת, הנשים סופרות יחד את פעימות ההחלמה שלהן ויוצרות מרחב שבו הקול האישי נשזר בתוך הרמוניה של התנגדות וריפוי.

 

נטע סולודוב | פסיכואנליזה שמן על בד בדיוקן עצמי מפוצל לשלושה פנים הצפים מתוך חשכה, האמנית יוצרת דימוי המהדהד את דמותו המיתולוגית של קרברוס, שומר הסף המיתולוגי של השאול. כל ראש מבטא הלך נפש שונה - פחד, הסתגרות ומבט ישיר ונוקב - הממפים את הנפש כמרחב הנתון תחת מישטור מתמיד של המבט. העבודה בוחנת את הניתוח העצמי הכפוי שנדרש מהסובייקט כדי לזכות בלגיטימציה חברתית. היצירה מציעה "ספירה מחדש" של הזהות כמרחב מפוצל ודרוך, הנע בין חשיפה, שתיקה והישרדות תחת מבט חברתי תמידי בוחן.

 

המבט הישיר הופך את הצופה לשותף פעיל במנגנון המישטור, ומזמין אותו לבחון את הגבול הדק שבין ניתוח עצמי לבין התפרקות הזהות.

 

נטע סולודוב | בתולה, מחולקת / Virgo, Dismembered סדרת ציורי שמן  סדרת הציורים, המבוססת על סריקות עצמיות, מציגה את הגוף הנשי כפרגמנטים מבודדים - ירכיים, מפשעה, בטן, שדיים וצוואר - המוצבים במבנה אנכי וקצוב. היעדרו של הראש מהסדרה מדגיש את הפיצול בין התודעה לגוף; הראש, המופיע ביצירה הסמוכה "פסיכואנליזה", הופך למבט החיצוני שהופנם, הבוחן את אבריו שלו כנתונים במבחן של איכות, דירוג וסיווג.

 

המרווחים הקבועים בין הציורים מחזקים את פעולת הספירה והמשטור של מושג ה"בתולין" והטוהר. במרחב שבין הציורים נחשפת האלימות השקטה של הבדיקה העצמית התמידית, ההופכת את הגוף לאובייקט של מדידה. עם זאת, המעשה הציורי משמש כאקט רפלקסיבי של תיקון המפגיש את הפנימי והחיצוני של הסובייקט - הזמנה לספירה מחדש של הזהות הנשית כמרחב מורכב ופועם, המסרב להצטמצם לסך חלקיו המדידים.

ניקול הרננדס | El peso de la resurrección 
מיצב טקסטיל ווידיאו 
העבודה צומחת מתוך מסורת של מלאכה נשית בין-דורית, כפרי עבודה משותפת של האמנית עם אמה וחברותיה מקולומביה, פריז ואפריקה. במיצב טקסטיל שמשקלו 8.5 קילוגרמים, הרננדס מבקשת לתת גוף וחומריות נשית למושג הרוחני של ה"ספירות" העליונות; היא עושה זאת דרך עבודת ידיים משותפת ומאומצת, הממירה חומרים יומיומיים כמו חוטים וחרוזים לכדי מפת כוכבים אישית המהווה חלופה למפה אסטרונומית מדעית.
השכבות של הבד והרקמה יוצרות מרקם אורגני המתפשט בחלל, שבו פעולת הרקמה והחריזה הופכת לספירה מדיטטיבית של זמן, ריכוז וסבלנות. זוהי יצירה שבה המבט אל הנשגב והרוחני מגולם במגע יד נשית, ההופך את המאמץ הגופני לרוח משותפת ונוכחת. כותרת העבודה בספרדית שמשמעותה "משקל התחיה" מציעה התבוננות בזמן המצטבר ובידיים הנשיות העמלות, המצליחות להתיק את כובד המשקל של החומר לכדי מרחב של חסד, המשכיות ותחייה.

ניקול הרננדס | Hysteria
מדיה מעורבת
העבודה מורכבת מ-28 בקבוקי זכוכית המתחברים זה לזה כחלקי פאזל, ויוצרים מבנה שלם של זהות וזמן. כל בקבוק מכיל כמות שונה של חומר, המייצגת "מדדים" ויחידות מידה משתנות. דרך המספר 28, העבודה בוחנת את המתח שבין המחזוריות הנשית הטבעית לבין מערכות של מדידה, ציפיות ולחץ קהילתי, המבקשים להגדיר מהו ה"הספק" המצופה מאישה בכל יום ובכל שלב בחייה.
 

"המבנה" מציב מראה ביקורתית אל מול הספירה והכימות החברתי. הוא מסמן את הקצב הביולוגי הפנימי של הגוף אל מול סטנדרטים ומספרים חיצוניים המבקשים למשטר אותו. החיבור הצורני של הבקבוקים ממחיש את המאמץ לשמור על איזון בתוך עולם של דרישות ומדידות, שבו כל יחידת זמן נספרת ונשפטת כחלק ממנגנון של שליטה.

עלמה חבצלת | What Remains Hanging
ציור ורקמה על קנבס, שמיכת טקסטיל וסריגה
 

העבודה מציגה דמויות נשיות התלויות על הקיר כשלל ציד או כפרס (Trophy). הגוף הנשי אינו פועל במרחב אלא מוצג בו; הוא פרוש כעור של חיה, חשוף למבט בוחן וחסר אונים. פעולת התלייה הופכת את הגוף לאובייקט שיש לארגן, לסמן ולפרוס, ובכך היא חושפת את האלימות הגלומה במעשה התצוגה.

 

העבודה מבקשת לבחון כיצד בעולם פטריארכלי הספירה אינה רק כלי מדידה אובייקטיבי, אלא אקט של ניכוס וצבירה. הגופים בעבודה נספרים כמי שנלקחו והפכו לרכוש, כשהם עוברים תחת מכבש של פעולות המפרקות את זהותם. הציור והרקמה הופכים כאן למעשה של עדות, המצביע על האופן שבו הגוף הנשי מוכפף לסדר יום של סיווג, דירוג ואיסוף.

עלמה חבצלת | ורודיקה
מיצב: עץ והדפסות
 

במרכז העבודה ניצבת "ורודיקה" - אישה בדמות סוס נדנדה ורוד,  צעצוע ילדותי מפתה, המזמין למגע ותנועה. אולם, המבנה הטכני של הפסל אינו מאפשר רכיבה או הפעלה; זהו אקט של  reclaiming (ניכוס מחדש), שבו הגוף הנשי מופיע אך מסרב להתמסר לפונקציה של "צעצוע" או אובייקט לשימוש. לצד הפסל מוצג פוסטר עם הוראות הרכבה ומיקום בחלל של חדר ילדים, המאזכר את השפה הגרפית של תאגידי רהיטים וחושף את האופן שבו הגוף הנשי מפורק, נארז ומשווק כיחידת צריכה כבר מגיל צעיר.
העבודה מצביעה על הפער שבין נראות סטטיסטית לבין שינוי ממשי. בשיח הציבורי, פגיעות בנשים נספרות ומדווחות ללא הרף, אך הספירה עצמה הופכת למעגל סגור - בדומה לתנועת הנדנדה שנותרת מחזורית ואינה מתקדמת במרחב. השימוש בדימוי של משחק ילדים מרמז על הפנמה מוקדמת של מנגנוני כוח, שבהם נשים נמדדות ומנוצלות כנתון סטטיסטי יבש. 

עפרית רט | לוחמת בשריון
פסל ברזל  
 

היצירה היא הצהרה של לוחמה שקטה. בדימוי מופשט ובקווים מינימליסטיים, מעוצב הגוף הנשי לאחר התמודדות משפחתית עם סרטן השד. הבחירה בברזל כחומר מרכזי מבקשת לייצג  נשיות שריונית, חבויה וחשופה, הממירה את המסע האישי לעוצמה חומרית בלתי נכנעת.
העבודה מעצימה את תהליך ההחלמה בצמיחה של “שריון שלא נבחר”, כפי שמעידה האמנית. הברזל הקשיח משנה את הכללים המקובלים של ייצוג הגוף הנשי; הוא אינו רך או מתמסר, אלא עומד כעדות לאומץ לב שקט. העבודה מזמינה את הצופה להתחבר מחדש, תוך העלאת מודעות אישית וקולקטיבית להתמודדות המגולמת בחומר.

קשת עמיר | בגידות
וידאו 
 

במרחב החשוף של המקלחת, האמנית מבצעת פעולה יומיומית של ניקוי: צחצוח שיניים אינטימי וחשוף. אל תוך פעולת המירק השגרתית חודר פסקול של וידויים - סיפורי בגידה המבוססים על ראיונות שערכה האמנית. היצירה מכוננת מציצנות כפולה: זו של האמנית, המבקשת להתחקות אחרנרטיבים של יצר וסוד שחומקים לרוב ממחקר מדיד, וזו של הצופה, המוזמן להתבונן מקרוב בפה הפעור ובפעולת הצחצוח החושפנית.
המתח בין הניסיון למרק ולשטוף לבין "הלכלוך" שבווידויים, מציב את הגוף הממשי מול הנתון הסטטיסטי היבש. עמיר מציעה התבוננות ברגש האנושי שאינו ניתן לכימות, ומזקקת מתוך פעולת הניקוי האישית מראה ביקורתית על האופן שבו חוויות של נאמנות וחטא נספרות, נשפטות ומקטלגות נשיות וגבריות.

רוני ספיר | מהר! לאט
וידיאו
 

העבודה מבוססת על טקסט אישי וחזרתי, הבוחן את הגוף הנשי כזירה של שליטה, מאבק וזהות. היצירה משתמשת במקצבים ובהשהיות המדמים פעימות גוף וזיכרון מעגלי, ומנסחת דרכם את המורכבות שבה הנשיות מתקיימת כמקור לכוח ובו-בזמן ככבלים שקשה להתירם. החזרתיות בעבודה אינה רק אמצעי צורני, אלא פעולה המבקשת לארגן כאוס רגשי ולנכס בחזרה את השליטה על הנרטיב האישי.
ספיר הופכת את הפעולה המכנית של המדידה למעשה של הישרדות. הגוף הנשי אינו מופיע כאן כאובייקט פסיבי הנספר ונסקר מבחוץ, אלא כסובייקט אקטיבי הבוחר "לספור" את עצמו מחדש. ספירת הנשימות, הרגעים והכאב הופכת בעבודה לכלי של מודעות והגנה; זוהי ספירה המפרקת את יחסי הכוח ומבקשת לבחון כיצד אינטימיות יכולה להפוך למרחב של חירות ושל הגדרה עצמית מחודשת.

שהם גבאי-זר | סף
מדיה מעורבת
 

משקוף הדלת הוא אובייקט לימינלי, המסמן את הגבול שבין פנים לחוץ ובין המותר לאסור. במנהג הרווח, המשקוף משמש לסימון תהליך הגדילה של ילדים, אך סימן מד-הגובה התמים הופך בעבודה זו לכלי של השוואה ומיון. המילה "משקוף", המהדהדת את השקיפות אך נשענת על השורש המקראי המציין התבוננות מלמעלה, הופכת את הפתח הפסיבי לעמדה של פיקוח ומדידה.
בתוך מסגרת המשקוף ניצבת דמות נשית הלכודה במרחב ביניים; נוכחותה תלויה ביכולתה "להיספר" ולהיכנס אל תוך השדה החברתי, או להיוותר מחוץ לו - שקופה. דרך פירוק המשקוף כחומר גלם, גבאי-זר בוחנת מחדש את התנאים שבהם הגוף הנשי מורשה לעבור בפתח, ומנכיחה את האופן שבו פעולת המדידה מגדירה את גבולות החופש והתנועה.

 

שירה כהן | "שנים של תפילה"
וידאו
 

עבודת הווידיאו מתמקדת בקמטי ידיה של סבתהּ של האמנית - קווים של זיכרון המזכירים טבעות בגזע עץ. בעולם של נתונים ואלגוריתמים, כהן פונה אל הבלתי ניתן לכימות: התפילה כציר מחבר בין הגוף לרוח ובין הדורות. בעוד הזיכרון הקוגניטיבי של הסבתא מתפוגג, נותרת נוכחותן של שנות האמונה, העוברות כחוט סמוי אל הנכדה. זהו מפגש בין המהות העתיקה של התפילה לבין המציאות העכשווית, המדגיש את כוחו של הזיכרון הגופני והרוחני שנשמר מעבר למילים.

הפקולטה לאמנויות – מכללת סמינר הקיבוצים

Re-Counting: סְְפ̤רה-ספִירה- ספירוֹֹת
אוצרות: הדרה שפלן קצב, טל דקל
ע. אוצרות: ניקול הרננדס, הגר שרון

יום חמישי 28.05.26 בשעה 19:00
 

התערוכה עוסקת במתח שמתקיים בין תפיסות ורעיונות של פעולת הספירה כמדידה -  נתונים, דירוגים, טבלאות, אלגוריתמים וכיוצא בזה -  לבין מרחב של ה סְְפ̤רה (Sphere) כמרחב רוחני, פוליטי וסמלי, כפי שהיא נוכחת במסורות ובדתות שונות (למשל בקבלה היהודית, בסופיות באסלאם ועוד), לצד מרחבים של פעולה פוליטית לתיקון מגדרי וחברתי.
 

בעולם חומרני ותובעני, העבודות בתערוכה מזמינות לעצירה ולמחשבה מחודשת על סוגי הספירות המקיפות אותנו. במרחב שבו גופים, ובעיקר גופים נשיים, נספרים, נמדדים וממושטרים תחת מבט חברתי הדוק, ובו־בזמן נמחקים או הופכים שקופים בסטטיסטיקות הרשמיות, האמניות מבקשות לשאול: כיצד ניתן לספור ולספר מחדש?
 

היצירות בתערוכה מציעות סדר אישי, אלטרנטיבי, חתרני. הן מפרקות את מנגנוני המדידה הקרים ומנסחות נראות חדשה המשלבת ערכים של ערבות הדדית, הקשבה ואמונה. זהו ניסיון לאחד את סוגי הספירות השונים לכדי שער של פעולה יצירתית, המציב את הגוף והרוח כאגפים הכרחיים הפועלים בסינרגיה.
העבודות ניצבות בצומת שבו מחשבה ביקורתית פוגשת רגש חשוף. הן מדגישות את המרחק והקרבה שבין הספירה כמדידה ממשטרת, לבין הספירה כמרחב של משמעות חדשנית, אחרת וחופשית.

 

נעילה: 5.6.2026 שעות פתיחה: שעות פתיחה: ימי א'-ה' 17:00-11:00 ; יום ו' 14:00-11:0 גלרית אחוזת בית, מגדל שלום, אח' אחוזת בית 4, שער 5 פרטים נוספים: רני שפי, גולדפינגר תקשורת, 054-4230612