"הנקמה ודאית העיתוי אינו"

בחירת המילים, העיתוי והגורם המפרסם מעידים כי טהרן מבקשת להגדיר מחדש את אופי העימות מול ישראל וארצות הברית, לא כאירוע נקודתי, אלא כמאבק היסטורי ארוך טווח.

 

כבר במשפט הפותח מגדיר משרד המודיעין את ההתנקשות, לטענתו, כ"פשע והמזימה הטרוריסטית הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית". זהו ניסוח חריג גם במונחים איראניים. מטרתו אינה רק לגנות את האירוע, אלא להעלות אותו לדרגת טראומה לאומית ובינלאומית, שתצדיק בעתיד צעדי תגמול חריגים. בכך מבקשת ההנהגה לעצב נרטיב שלפיו איראן אינה מגיבה לעוד חיסול של בכיר, אלא לאירוע מכונן ששינה את כללי המשחק.

במקביל, השימוש החוזר במונח "המנהיג השהיד" מעניק לח'אמינאי מעמד חדש. מבחינת האידאולוגיה של הרפובליקה האסלאמית, מות מנהיג אינו מסמל בהכרח חולשה, אלא יכול להפוך למקור של לגיטימציה מחודשת. המשטר מבקש להפוך את מותו לסמל שיאחד את הציבור סביב הנהגה חדשה ויחזק את תחושת המחויבות להמשך "דרך ההתנגדות". כך מנסה טהרן להסיט את השיח מכשלי הביטחון האפשריים אל תחושת שליחות לאומית ודתית.

 

להצהרה יש גם יעד פנימי ברור. אירוע בסדר גודל כזה עלול להציף שאלות קשות בתוך איראן: כיצד הצליחו אויבי המדינה להגיע למנהיג העליון? האם מדובר בכשל מודיעיני? האם חדרו גורמים זרים למערכות הביטחון? במקום לאפשר לשאלות הללו להפוך למוקד הדיון הציבורי, המשטר מפנה את הזעם כלפי אויב חיצוני ומציג את הנקמה כמשימה הלאומית העליונה. זוהי טכניקה מוכרת של משטרים המצויים במשבר, יצירת אחדות פנימית באמצעות הדגשת האיום החיצוני.

 

אך ייתכן שהמסר החשוב ביותר בהצהרה אינו נמצא במילים "ננקום", אלא במילים "בוודאות". משרד המודיעין אינו מתחייב למועד. הוא אינו מבטיח תגובה מיידית ואינו מציב לוח זמנים. בכך הוא משאיר להנהגה חופש פעולה מלא לבחור את הזמן, המקום והאמצעים. מבחינת איראן, נקמה יכולה להגיע גם חודשים או שנים לאחר האירוע, כל עוד היא נתפסת כהמשך ישיר של אותה התחייבות.

 

כאן עולה השאלה המרכזית: האם ההצהרה מסמנת חזרה למלחמה, או דווקא מעבר למערכה מסוג אחר?

 

התשובה אינה חד-משמעית, אולם בחינה של דפוסי הפעולה האיראניים בשנים האחרונות מצביעה על כך שהסבירות הגבוהה יותר היא למעבר לעימות מתמשך, רב-ממדי ומתחת לסף של מלחמה כוללת. איראן מבינה היטב את פערי הכוחות הצבאיים בינה לבין ישראל וארצות הברית, במיוחד לאחר העימותים האחרונים והפגיעה בחלק מיכולותיה. לכן, היא עשויה להעדיף אסטרטגיה של שחיקה ארוכת טווח במקום עימות ישיר.

במילים אחרות, ייתכן שהמלחמה אינה מסתיימת, אלא משנה את צורתה. אחד הממדים המרכזיים עשוי להיות הזירה הכלכלית. בשנים האחרונות השקיעה איראן מאמצים רבים בבניית מנגנונים לעקיפת סנקציות, ביצירת מערכות תשלום חלופיות, בהעמקת שיתופי הפעולה עם רוסיה, סין ומדינות נוספות, ובהרחבת השימוש במטבעות שאינם דולר. אם בעבר המאבק התמקד בעיקר בזירה הצבאית, ייתכן שכעת תנסה טהרן להעביר חלק מהעימות למישור הכלכלי, מתוך הבנה שפגיעה בשרשראות אספקה, במסחר האזורי, בשוקי האנרגיה וביציבות הכלכלית של יריביה יכולה לייצר השפעה אסטרטגית משמעותית גם ללא מלחמה ישירה.

 

לצד זאת, אין להתעלם מהאפשרות שאיראן תגביר את פעילותה במרחבים שבהם היא נהנית מיתרון יחסי: מבצעי מודיעין חשאיים, מתקפות סייבר, קמפיינים תודעתיים, והפעלת שותפים אזוריים במוקדי חיכוך שונים. בחירת משרד המודיעין ולא גוף צבאי, לפרסם את ההצהרה עשויה לרמוז כי המשטר מבקש להדגיש דווקא את הממד החשאי של המאבק העתידי.

 

גם אם תתרחש תגובה צבאית, סביר יותר שתהיה מוגבלת ומדודה, מתוך רצון לשמר את משוואת ההרתעה מבלי להידרדר למלחמה כוללת שעלולה להסב נזק כבד לכל הצדדים. ניסיון העבר מלמד כי איראן נוטה לשלב בין תגובה סמלית, פעולות עקיפות והמתנה לעיתוי אסטרטגי מתאים.

 

בסופו של דבר, ההצהרה אינה רק הבטחת נקמה. היא מסמנת את פתיחתו של שלב חדש בנרטיב האיראני. אם בעבר הוצגו חיסוליהם של בכירים כאירועים המחייבים תגובה נקודתית, הרי שכאן מנסה המשטר לבנות תפיסה של "חוב היסטורי", כזה שאינו מוגבל בזמן או במקום. במובן הזה, המסר של טהרן הוא שהעימות אינו עומד להסתיים; הוא פשוט עובר לשלב אחר.

 

עם זאת, חשוב להבחין בין רטוריקה רשמית לבין מציאות מבצעית. הצהרות מסוג זה הן חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה התודעתית של איראן ונועדו גם לשמר הרתעה, לחזק את הלכידות הפנימית ולהעביר מסר ליריביה. הן אינן מאפשרות לקבוע בוודאות שהאזור ניצב בפני מלחמה רחבת היקף. ייתכן בהחלט שהשלב הבא יתאפיין בשילוב של לחץ כלכלי, פעילות חשאית, עימותים מוגבלים ומאבק מדיני מערכה ארוכה, מורכבת ורב-זירתית, שבה הגבול בין שלום למלחמה יהיה מטושטש יותר מאי פעם.