מדרום לחרמון ועד א־סווידא בסוריה

ישראל קובעת את כללי המשחק החדשים בדרום סוריה קריסת משטרו של בשאר אל-אסד בסוף שנת 2024 סימנה נקודת מפנה היסטורית במזרח התיכון.

 

בעבר התבססה תפיסת הביטחון הישראלית על בלימת איומים באמצעות "המערכה שבין המלחמות" שילוב של תקיפות אוויריות, עליונות מודיעינית ומבצעים חשאיים שנועדו לעכב את התעצמות איראן וחיזבאללה. אולם מאז השינויים הדרמטיים בסוריה, נראה כי התגבשה גישה רחבה יותר, לא רק להגיב לאיומים, אלא לעצב את המרחב שממנו הם עלולים לצמוח.

 

מטרת העל היא למנוע הפיכתה של דרום סוריה למרחב בלתי נשלט שבו יתבססו בעתיד מיליציות פרו-איראניות, ארגוני טרור סוניים או כל גורם אחר העלול לאיים על גבול ישראל. לשם כך פועלת ישראל, על פי פרסומים שונים, לשלב בין נוכחות קרקעית מוגבלת באזורי החיץ, עליונות מודיעינית, תקיפות ממוקדות והרתעה מתמשכת.

 

היעד הראשון הוא מניעת שיקומו של הציר האיראני, במשך שנים השקיעה איראן משאבים עצומים ביצירת רצף אסטרטגי מטהראן דרך עיראק וסוריה ועד לבנון. רצף זה נועד לאפשר העברת אמצעי לחימה, הקמת בסיסים והפעלת שלוחות חמושות. גם אם חלק גדול מהתשתיות הללו נפגע, ההערכה בישראל היא שכל ואקום ביטחוני עלול לשמש בסיס לניסיון התבססות מחודש. לכן, ישראל מבקשת לשבש מראש כל ניסיון לבנות מחדש מחסני אמל"ח, צירי הברחה או מפקדות צבאיות. במקביל, ישראל שואפת להרחיק את קו האיום מהגבול באמצעות יצירת מרחב ביטחוני קדמי. נוכחות כוחות באזורי החיץ מעניקה שליטה טובה יותר על צירי תנועה, מאפשרת התרעה מוקדמת ומקטינה את הסיכון לחדירות ולירי לעבר יישובי רמת הגולן.

 

במקביל פועלת ישראל למנוע הצטברות של נשק כבד, טילים, כטב"מים ומערכות הגנה אווירית בדרום סוריה יכולות שעלולות לשנות במהירות את מאזן הכוחות. קריסת מוסדות המדינה הסורית יוצרת גם איום מסוג אחר: הופעתם של ארגונים קיצוניים במרחבים שבהם אין שלטון אפקטיבי. ניסיון העבר בסוריה ובעיראק מלמד כי אזורים כאלה עלולים להפוך במהירות לבסיסי פעילות של ארגוני ג'יהאד.

 

מבחינת ישראל, מניעת התפתחותם של מוקדי טרור חדשים סמוך לגבול היא אינטרס אסטרטגי, גם כאשר אינם קשורים ישירות לאיראן. במרכז התמונה ניצבת גם הקהילה הדרוזית. הדרוזים במורדות החרמון ובמחוז א-סווידא אינם רק שיקול הומניטרי, הם מהווים רכיב משמעותי במבנה היציבות של דרום סוריה. הכפר חאדר, הסמוך למורדות החרמון, ממוקם במרחק קצר מאזורי הפעילות של צה"ל.

 

נוכחות ישראלית באזור החיץ מאפשרת יצירת מרחב יציב יחסית בין הגבול לבין מוקדי חיכוך אפשריים. מעבר למשמעות הביטחונית, קיימים קשרים משפחתיים, חברתיים והיסטוריים בין תושבי חאדר לבין הדרוזים בישראל וברמת הגולן. מחוז א-סווידא, המרוחק עשרות קילומטרים מהגבול, מהווה את מרכז האוכלוסייה הדרוזית הגדול ביותר בסוריה.

 

ישראל אינה מחזיקה בו נוכחות קרקעית, אך יציבותו נתפסת כבעלת חשיבות אסטרטגית. אזור יציב בא-סווידא מקשה על חדירת ארגונים קיצוניים, מצמצם את האפשרות להתבססות איראנית מחודשת ותורם ליצירת עומק ביטחוני מדרום לדמשק. הממד האזורי יותר מסוריה הפעילות הישראלית בדרום סוריה אינה מתקיימת בחלל ריק. היא משתלבת במאבק רחב יותר על עיצוב המזרח התיכון לאחר קריסת משטר אסד.

 

ארצות הברית מעוניינת למנוע את חזרתה של איראן למעמד הדומיננטי שממנו נהנתה בסוריה במשך שנים, אך במקביל אינה שואפת למעורבות צבאית רחבת היקף. במצב כזה, לישראל יש תפקיד מרכזי בבלימת איומים לאורך הגבול ובהפעלת לחץ על גורמים עוינים, בעוד וושינגטון מספקת במקרים רבים גיבוי מדיני, מודיעיני ואסטרטגי.

 

טורקיה, מצדה, מבקשת להרחיב את השפעתה בצפון ובמרכז סוריה, בעיקר באמצעות קשריה עם קבוצות אופוזיציה סוריות. כל ניסיון של אנקרה להרחיב את השפעתה דרומה עלול ליצור מוקדי חיכוך חדשים, ולכן ישראל עוקבת מקרוב אחר ההתפתחויות ומבקשת לשמר את חופש הפעולה שלה.

 

איראן, גם לאחר שנחלשה, צפויה להמשיך ולנסות לשמר ערוצי השפעה בסוריה באמצעות שלוחות מקומיות, הברחות נשק והפעלת מנגנונים חשאיים. מבחינת ישראל, הסכנה אינה נמדדת רק בכמות הכוחות האיראניים הנמצאים כיום בשטח, אלא גם ביכולתה של טהראן לשוב ולהתבסס בעתיד אם התנאים יאפשרו זאת. גם לרוסיה נותר אינטרס לשמר השפעה בסוריה, אם כי מעמדה השתנה משמעותית לעומת השנים שבהן הייתה הגורם החיצוני הדומיננטי במדינה.

 

כל הסדר עתידי בסוריה צפוי להיות מושפע גם ממידת המעורבות הרוסית ומהיחסים בין מוסקבה לשחקנים האחרים בזירה. לאן פני האזור? אם המגמות הנוכחיות יימשכו, דרום סוריה עשויה להתפתח למרחב המאופיין באוטונומיה מקומית יחסית, בנוכחות ביטחונית מוגבלת של גורמים שונים ובהיעדר כוח צבאי מרכזי אחד השולט בכל האזור.

 

מבחינת ישראל, תרחיש כזה עשוי להיות עדיף על פני חזרתן של מיליציות פרו-איראניות או של ארגוני טרור לגבול. עם זאת, מדובר במציאות שברירית. כל שינוי במאזן הכוחות בדמשק, ניסיון של שחקנים אזוריים להרחיב את השפעתם או קריסה של מוקדי היציבות המקומיים עלולים לשנות במהירות את התמונה.

 

לכן, נראה כי האסטרטגיה הישראלית אינה מכוונת רק להגנה על הגבול, אלא ליצירת מערכת ביטחון רב-שכבתית: אזור חיץ פעיל סמוך לגבול, דרום סוריה מפורז ככל האפשר, שיתוף פעולה עם קהילות מקומיות, מניעת התבססות של גורמים עוינים ושימור חופש הפעולה הצבאי והמודיעיני. אם תפיסה זו תצליח לאורך זמן, היא עשויה לעצב מחדש את מאזן הכוחות בצפון המזרח התיכון ולהפוך את דרום סוריה ממרחב של עימות מתמשך למרחב שבו האיומים מורחקים עשרות קילומטרים מגבול ישראל. עם זאת, חשוב להדגיש כי זהו ניתוח אסטרטגי של מגמות אפשריות, ולא תיאור של מדיניות רשמית או של תוצאה מובטחת.