כנס הקשר בין אמנות חופש ביטוי וזהות אישית ולאומית

 

בכנס השתתפו מנכ"לית גבעת חביבה מיכל סלע, מנהלת המרכז המשותף לאמנות גבעת חביבה, ענת לידרור, נשיאת מכללת בית ברל ושרת החינוך לשעבר פרופ’ יולי תמיר, מנהל גימנסיה הרצליה ד״ר זאב דגני, והאמנית הבינלאומית ראידה אדון. האירוע כלל פאנל בהנחיית ד"ר גליה בר-אור, לצד שיחה אישית בין האמנית אדון לבין האוצרת ענת לידרור.

 

מנכ"לית גבעת חביבה, מיכל סלע, אמרה באירוע:"סימני ההקצנה, ההדרה והפחד נוכחים בכל תחום, גם בתרבות ובאמנות. אמנים ואמניות שהביעו עמדה מורכבת או ביקורתית מצאו את עצמם מודרים, מושתקים, ומסומנים. זה תהליך מסוכן לדמוקרטיה, לחברה ולנו כאנשים, שמפנימים השתקה. בכנס הזה אנחנו בוחרים לא לשתוק. לא בשם איזו תקווה כללית או חזון רומנטי, אלא מתוך הבנה שזה התפקיד שלנו כארגון, כיוצרים, דרך סולידריות משותפת בין יהודים וערבים, בין זהויות שונות ומעונות, בתוך מציאות קרועה".

 

ענת לידרור מנהלת ואוצרת המרכז המשותף לאמנות:"כאשר אין דחיפות רשמית להשתתף בזירה התרבותית הבינלאומית מתבהרת תמונה עגומה האמנות בישראל נדחקת לשוליים כשהיא אינה מיישרת קו. בשדה שהולך ונסגר, השאלה אינה רק מהו תפקיד האמנות, אלא האם היא עדיין חופשית להיות".

 

ד"ר גליה בר אור, אוצרת וחוקרת אמנות דיברה על תהליכי הדחיקה שמתרחשים כל הזמן:"בצפת נסגרה גלריה ציבורית. התעוררנו לאיום בסגירת המוזיאונים ומרכזי התרבות בחולון. חלק מראשי הערים לא רואים במוסדות תרבות חשיבות. אמנות עכשווית המכירה ברב תרבותיות נתפסת כמסוכנת. אנחנו מדברים על נרטיב שנדחק. מנגד, מוזיאון תל אביב נקט בפעולה מתוך הכרה במציאות הקיצון".

 

האמנית ראידה אדון שיתפה בתחושותיה על רקע התקופה מאז ה-7 באוקטובר:"אני מרגישה שאני חיה בתוך מזוודה, מאז תחילת המלחמה יש חברים יהודים שלא מדברים איתי רק כי אני ערבייה. האמנות שלי היא לא פוליטית בעיניי, היא חוקרת את הכאב והטראומה. הרחוב הוא הסטודיו שלי אני סופגת את מה שאני רואה. אני שמחה שכפלסטינית אני הנכבשת ולא הכובשת. לא הייתי יכולה לישון בלילה אם הייתי חוגגת חגים כשעם אחר סגור מאחורי שערים. אכפת לי מהמקום הזה, הלב שלי פה. יש פה אנשים מדהימים. אנחנו לא מבינים עד כמה אנחנו מיוחדים. אני מרגישה שייכת לשני העמים. אני מדברת בשתי השפות, נהנית משתי התרבויות, אני עשירה. אסור  לנו כאמנים להכנע למצב. התפקיד שלנו הוא להגיב".

 

במושב המרכזי, פרופ’ יולי תמיר התייחסה לחופש הביטוי באקדמיות לאמנות ואמרה כי: ״אנחנו נאבקים על הזכות לקיים שיח פתוח, גם תחת עין בוחנת של רגולציה. מדי פעם אנחנו נשאלים אם יש תומכי חמאס בקמפוס אצלנו – והתשובה היא שאין. אבל, קשה להשתחרר מהתחושה שכל הזמן בודקים אותנו״.

 

סופי אבו שקרה סיפרה על ביטול תערוכה שלה ועל כך שבמציאות היום, זה לא צריך להפתיע אותנו, וגם חלקה שקיבלה עשרות רבות של הצעות לבוא ולהציג את התערוכה, כשהראשונה שבהן היתה גבעת חביבה.

 

זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, חלק סיפור אישי: "כשהייתי בן 5 גרנו בברית המועצות. מתחת לבית, בקומה הראשונה, גר צייר שצייר קריקטורות ויום אחד הוא נעלם. ההורים שלי אמרו לי שיש אמנות אסורה. אז כנראה שאמנות משפיעה אם אמנים נעלמים ומוסדות נסגרים.

'הביאנלה האוטונומית' השנה הייתה יוזמה שמחברת בין אמנים פלסטינים ויהודים, שותפות אמיצה דווקא כשהקולות מושתקים. בבתי הספר, האמנות היא הזדמנות נדירה לתלמידים לבטא רגשות"

 

 

כנס האמנות של גבעת חביבה הוא חלק מעשייה ענפה שמוביל המרכז המשותף לאמנות גבעת חביבה בתחום האמנות והחברה המשותפת בישראל, לצד יוזמות רבות שפועלות במרחב, הרבה יותר ממה שנדמה, לאור ולצד השבר העמוק בו מצויה החברה הישראלית.

 

מהכנס עלה כי האמנות היא תחום בו הסולידריות הערבית יהודית קיימת בצורה רחבה, בה יש מחויבות לממד האנושי ולריבוי נקודות מבט (מהותה של האמנות).

 

בלטה העשייה הגדולה שנעשית באמנות בשותפות היהודית ערבית, גם באום אל פחם, חיפה, ירושלים, תל אביב ועוד. ביחד לא נאפשר השתקה ודחיקה של האמנות ויוצריה.