כשהפסולת הופכת למבחן של משילות

כשפסולת מושלכת או נשרפת בשטחים פתוחים, כשאתרי פינוי פועלים ללא אישור ומי שמאושר, ללא פיקוח מספק וכשהתושבים אינם יודעים למי לפנות מתערער גם האמון ברשות המקומית ובמדינה.
המשבר הזה אינו נובע מגורם יחיד, הוא נוצר מחיבור בין תשתיות חסרות, אכיפה שאינה מספקת, ענישה שאינה תמיד מרתיעה, מחסור באנשי מקצוע ברשויות, ופערי כוח בין רשויות חלשות לבין ספקים וקבלנים בעלי משאבים וידע תפעולי לרבות כניסה של גרומים מפוקפקים לתחום זה בשנים האחרונות.
 

כשמפלגות מדברות על ביטחון אישי, הן אינן יכולות להתעלם מהזבל
 

פינוי אשפה הוא שירות בסיסי, אבל גם זירה שבה נפגשים כסף ציבורי, מכרזים, קבלנים וכוח מקומי, כשהפיקוח חלש, מתעורר חשש שגורמים בעלי אינטרסים ולעיתים גם גורמים פליליים ינסו להשפיע על השירות או על המכרזים שמנהלים אותו.

למרות זאת, הנושא כמעט אינו נשמע בשיח הפוליטי; וגם המפלגות הערביות, שיישוביהן מתמודדים עם חלק הארי מן ההשלכות הקשות ביותר של כשלי הפינוי, אינן מציבות אותו במקום הראוי לו.

לקראת ואחרי הבחירות,כל המפלגות נדרשות להציג תוכנית ברורה, כיצד יבטיחו שירותי פינוי סדירים, מכרזים שקופים, פיקוח מקצועי עצמאי ואכיפה אפקטיבית נגד מי שמנסה להשתלט על כספי הציבור או לשבש את השירות, זו אינה סוגיה שולית או טכנית, זו שאלה של משילות, של ביטחון אישי ושל זכותם של התושבים לחיות בסביבה נקייה ובריאה.

בלי אנשי מקצוע  אין לרשות יכולת אמתית לנהל, אחד החסמים העמוקים, אך הפחות מדוברים, הוא המחסור באנשי מקצוע סביבתיים בעלי השכלה אקדמית רלוונטית וניסיון מקצועי, ברשויות רבות אין מהנדס או מנהל סביבה במשרה מלאה, במקומות אחרים, האחריות הסביבתית מוטלת על עובד שמופקד במקביל על תחומים נוספים, בלי צוות, תקציב או הכשרה מספקים.

כותב המאמר, רביע חוסייסי, בעל תואר שני בגאוגרפיה ולימודי סביבה, מנהל תכנון אסטרטגי במועצה מקומית דאלית אל כרמל, יועץ אסטרטגי, סביבתי ואקלימי לרשויות.

המשמעות אינה רק מחסור בידע תיאורטי, רשות זקוקה לאנשי מקצוע שיודעים להכין תוכנית אב לפסולת, לבנות אומדנים ויעדים, לנתח נתוני איסוף ופינוי, לפקח על מכרזים וחוזים, לזהות חריגות, לתאם בין יחידות הרשות ולפעול מול משרדי הממשלה וגופי האכיפה, ללא ידע מקצועי עצמאי, קשה לרשות לבדוק אם השירות שהיא מקבלת אכן ניתן, אם הפסולת מגיעה ליעד מורשה, ואם הכסף הציבורי משמש למטרתו.
 

נוצר כאן מעגל של חולשה, לרשות חסרים תקציב ויכולת לגייס מומחים, בלי מומחים קשה לה להכין תוכניות, להצדיק תקציבים ולנהל אותם, ובהיעדר תוכנית ובקרה, קל יותר להשאיר את הטיפול בפסולת במעמד של “כיבוי שריפות”. זו אינה אחריותם של עובדי הרשויות לבדם זו בעיה של מדיניות ממשלתית ושל סדרי עדיפויות.
 

נדרשת תוכנית ארוכת טווח שתאפשר לרשויות מוחלשות להעסיק אנשי מקצוע סביבתיים בעלי השכלה אקדמית, להכשיר עובדים מקומיים ולשמר אותם. אפשר לבחון גם צוותים אזוריים משותפים.
 

כשהרשות נחותה מול הקבלן, גם במקומות שבהם קיימים תקציבים ושירותי פינוי, לא תמיד לרשות יש יכולת ממשית לפקח עליהם. לקבלן יש לעיתים ציוד, כוח אדם, ניסיון ונתונים שהרשות אינה יכולה לאמת באופן עצמאי. אם אין ברשות אנשי מקצוע, מערכות שקילה ודיווח, תיעוד של מסלולי הפינוי ובקרה על היעד הסופי, נוצר פער כוח שעלול להפוך את הרשות לתלויה בספק.

כך, עלולים ראשי רשויות ועובדי ציבור למצוא את עצמם בעמדה נחותה מול קבלן, הרשות זקוקה לשירותו השוטף, אך מתקשה לבדוק את ביצועיו או להחליפו בלי לפגוע בשירות לתושבים, לכן, המאבק בפשיעה סביבתית מחייב גם לחזק את יכולת הרשות לנהל חוזים ומכרזים, לא רק להטיל עליה אחריות לפינוי.

חשוב לומר זאת בזהירות ובהגינות, תלות או פערי כוח אינם מוכיחים כשלעצמם שיתוף פעולה פסול, ורוב עובדי הציבור והקבלנים אינם פועלים בניגוד לחוק, עם זאת, בשנים האחרונות ובמספר מקרים רב עלו חשדות של פעילות של גורמים מפוקפקים בתחום פינוי האשפה בדגש על רשויות מוחלשות, ראשי רשויות נפגעו בגלל חוזים ומכרזים, מנהלי איגודי ערים שניסו לטפל בסוגיית פינוי האשפה בראיה אזורית נפגעו או מאוימים.
 

נכון להיום הפתרון המעשי הוא כניסתה של המדינה לעובי הקורה בחינת אפשרות של רשויות אזוריות לאיסוף אשפה, לחלופין פרסום מכרז אחיד ותעריפים בפיקוח והלאמת פתרונות הקצה של האשפה.
 

אכיפה בלי הרתעה אינה אכיפה אפקטיבית, דוחות מבקר המדינה ומסמכי הכנסת הצביעו לאורך השנים על קשיים באכיפה הסביבתית ועל אתגרים בטיפול בהשלכת פסולת, לרבות פסולת בניין. גם כאשר מתבצעת אכיפה,היא אינה מרתיעה מספיק, ומשתלמת למי שמבצע את העבירה. אם העונש הצפוי נמוך מהרווח הכלכלי שבהפרת החוק, או אם הטיפול נמשך זמן רב עד שהאחריות מיטשטשת, קשה לצפות להרתעה.