מסרון בהתייחסות לפרשת תצווה
פרשת השבוע תצווה פרשה זו נמשכות ההנחיות לגבי המשכן, התפקידים, והלבוש של אהרון ובניו הכוהנים, המְשַמְשים במשכן, על הכוהנים להדליק את נר התמיד בכל יום באוהל מועד, ”וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (, פרק כ"ז, פסוקים כ' - כ"א.) ומפורטים בגדי הכוהנים: .בסוף הפרשה מתואר הציווּי לבנות מזבח קְטוֹרֶת, שיוּנַח לפני הפָּרוֹכֶת שעל ארון העֵדוּת.
נקודות התייחסותי מהפרשה, יצויין שאינני מייצג את הפרשנות המסורתית, מאידך אנוכי מכבדה ומשתמש בה.
לפי הגישה שהתורה היא סוג של הפירוש לחיים והחיים הם הפירוש לתורה. כל אחד מהם שופך אור על זולתו, ויחד הם מייצרים שיחה נצחית ומתמשכת.
הנושא של הדלקת הנרות במשכן, ולאחריו במקדש, עורר תשומת לב רבה אצל חכמי המדרש ולדבריהם , אנו מצטרפים לעיקרון של מימוש ייעודו של עם ישראל להפיץ אור ולגרש את החושך. עיקרון זה מוביל אותנו גם לפרשת 'זכור' אותה נוסיף בשבת זו לפרשת השבוע בה התורה מורה לנו למחות את זכרו של עמלק, שבט קדום שהיה ספוג ברוע.
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק הסביר כי למרות שהעם העמלקי כבר איננו קיים, הרעיון של מחיקת עמלק בא לידי ביטוי במחיקת הרוע, שכן דרכו של עמלק עדיין קיימת וכיום יש למחוק את עמלק חמאס טרוריסטים חסרי צלם אנוש ,רוצחים שמטילים חיתתם על האנושות.
בתחילת פרשתנו אומר הקב"ה למשה "ואתה תצווה את בני ישראל" נשאלת השאלה מדוע לא אמר לו "צווה את בני ישראל" וכדו' והוסיף את המילה "ואתה". מכאן אנו למדים את הגישה שלפיה טרם שאדם דורש ומצווה על אחרים לנהוג באופן מסוים, מן הראוי שיבדוק שהוא כבר נוהג בו, כך שהוא"נאה דורש נאה מקיים".
מאחר שפרשת תְּצַוֶּה מייחדת ומפארת את מעמדם של הכוהנים, יש האומרים שמו של משה אינו מוזכר בה כדי לא להמעיט מכבודו של אהרן, בכך ניתנת תודה לאהרן הכהן והוקרה על פעילותו הרבה!.
מפרשת שמות,שבה נולד משה רבינו אין פרשה ששמו לא מוזכר בה, מלבד פרשה זו פרשת תצוה שאמר לו הקב"ה "ואתה תצוה" בלי "וידבר ה' אל משה לאמר, ובכל הפרשה לא הוזכר שמו, והטעם לזה מוסבר בכך כשחטאו ישראל בעגל אמר משה רבינו "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", (שמות פרק לב);משה רבינו יצא להגנת כלל ישראל עדת מרעיתו, בהתמסרות נפלאה שכזו, עד כדי שלא ייזכר שמו כלל בתורה.
בעקבות אותו דיבור, למרות שה' סלח לבני ישראל, כדי שהדיבור של משה רבינו לא יצא לחינם, הוא בא לידי ביטוי בכך ששמו לא מוזכר בפרשתנו.
ניתן ללמוד מכך שיש לנקוט בזהירות בדיבורנו; כל אמירה שלילית גם אם אנו מסייגים אותה, עלולה להביא לתוצאה שלילית.
יש האומרים כי בתוך המסגרת המוכתבת מבחוץ,הנחיות מפורטות לבניית המשכן הם הביטוי, עדיין האישי-אנושי של עבודת המשכן . מעניין לגלות את הריבוי של המלה "לב" על הטיותיה בפרשיות המשכן: "כל נדיב לבו יביאה" (לה, ה); "כל חכם לב בכם יבאו ויעשו" (לה, י) וכך, על זו הדרך, למעלה מעשרה אזכורים נוספים.
מקומו של הלב בעשיית המשכן מצד הספקים של החומרים ומצד בעלי המלאכה מבהיר את המוטיבציה שלהם, שבאה מעומק הלב, ולא לצרכים של ביטוי אישי אנוכי או כמצוות אנשים מלומדה.
