מסרון מפרשת השבוע בראשית שמחת תורה

 

חג שמחת תורה סיום פרשת וזאת הברכה

 

בחג "שמחת תורה" מיד בטקס סיום קריאת התורה אנו קוראים את פרשת וזאת הברכה ואנחנו מתחילים סבב שנתי של קריאה נוספת, זהה לקודמו. שוב קוראים את פרשת בראשית מהתחלה, ולא ממתינים אפילו עד לשבת שלאחר שמחת תורה כדי להתחיל רשמית את סבב הקריאה החדש, של  חמישה חומשי התורה שקראנו בשנה היוצאת.

 

השנה שתיזכר כהאסון הלאומי של 7 באוקטובר ושכל חיינו נישא את היום הזה כצלקת. מאות אלפים מאיתנו נושאים אותו כפצע פתוח. מי שמחבלים עמדו על סף דלתם, שיקיריהם נרצחו או נפצעו, שקרוביהם נפלו בקרבות, שפונו מבתיהם, ומי שאהובי ליבם גם ברגע זה נמצאים בשבי האכזרי בעזה. ייקח לנו שנים רבות לעכל ולקלוט מה התרחש פה לפני שנה, ייקח לנו דורות לעבד את הטראומה. להפוך אותה לתקומה.

 

נקודות התייחסותי מהפרשה, אינני מייצג את הפרשנות המסורתית, מאידך אנוכי מכבדה ומשתמש בה.

 

אנו לא משתמשים מדי יום ביומו במילה בראשית וגם לא במילה ברא. אנחנו אומרים: בהתחלה, או מזמן, לפני הרבה שנים, או משכבר בימים, או פעם, או היו־היה, או לפני המון זמן, כשהיינו צעירים, שכן את המילה בְּרֵאשִׁית אנו שומרים למספר הנעלם של ספר בְּרֵאשִׁית שבחר להתחיל את סיפור הבריאה במילה מפעימה, מסתורית המציינת זמן מופשט, כאילו ילד שאל אותו: ‘אבא, איך הכל התחיל? מה היה לפני שאני נולדתי ובאתי לעולם?’ ואז עונה המספר הנעלם: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

 

אנחנו גם לא משתמשים בדרך כלל במילה בָּרָא, הנשמעת כנגזרת פועלית של המילה בראשית, אנחנו משתמשים רק בפעלים נרדפים כמו עשה, יצר, חיבר, תיקן, ארגן, סידר, חקק, חצב, ערך, חולל וכדומה אבל איננו אומרים אני בראתי את.. אנחנו משאירים פועל זה כייחודי לבורא ולבריאה. היוצא מהכלל היחיד בעברית הוא בפעולה מסתורית הנזכרת בתלמוד העוסקת ביצירת גולם: כגון ‘רבא ברא גברא גולם’.

 

נושאים רבים וחשובים עד מאוד שזורים בפרשה  זו, שאין לה שום כוונה להציע הסבר מדעי לחוקי הטבע או הוכחה מדעית לבריאה, אלא יש לה כוונה לקבוע ערכי יסוד והנחות תשתית בדבר זמן ומקום, נצחיות ומחזור, בזיקה לבריאה אלוהית, ולהציע משמעות מאחדת, אוניברסלית, לבריאה כולה, ולהציב סדרי עדיפויות ועולם ערכים, ולהציע ביאור מוסרי מופשט ליחסי הנעלם והנגלה, הנשמע והנראה, הנצחי והחולף, הרוחני והגשמי. ביאור זה קשור בסֵפֶר, מִסְפַּר וְסִפּוּר בעלי תוקף נצחי מחזורי מקודש ובעלי עניין בערכים נצחיים הנודעים בברית שאותם יוצר ומגדיר האל ואותם זוכר ושומר האדם.

 

התורה  פותחת באות ב' בראשית  ברא..." נשאלת השאלה, מדוע פּוֹתַחַת הַתּוֹרָה בָּאוֹת בֵּי"ת, הַשְּׁנִיָּה בְּסֵדֶר הָ"אָלֶף בֵּית",וְלֹא בָּאוֹת אָלֶף הָרִאשׁוֹנָה בְּסֵדֶר הָ"אָלֶף בֵּית"? יוסבר, כי בשלב ראשון א "אָלֶף"אנו נדרשים, להבין את סַם החַיִּים בריאת התבל, בכדי להבין את מהות הבריאה יש לְהַקְדִּים שָׁלָב שְׁלַב"אָלֶף" הַהֲכָנָה להבנת והכרת הַתּוֹרָה. זה השלב שבו רבים מאיתנו מְבָרְכִים בְּכָל בֹּקֶר אֶת בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה: ,וּ"בָרוּךְ אַתָּה…נוֹתֵן הַתּוֹרָה".

 

מאידך במשך היום אנו עוסקים כנידרש, במלאכתנו או בדברים אחרים לצורכי פרנסה או לכל צורך  אחרת.

 

האל שמדובר עליו בתורה הוא אלוהי ההיסטוריה, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. נשאלת השאלה, אם כך למה התורה מתחילה בכל זאת ב"בראשית", כלומר בבריאת עולם הטבע?.

 

תשובתו של רש"י: "כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הִיא, הוּא בְּרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשָׁר בְּעֵינָיו", כלומר שבראי התורה, עולם הטבע הוא בראש ובראשונה משכנהּ של ההיסטוריה האנושית. הגיאוגרפיה היא זו שמחברת בין ההיסטוריה לטבע וזה המסר ש'ישראל ' היה וצריך להתמודד איתו בסיומה של כל גלות. משום שיש תכלית הטבועה בהיסטוריה האנושית.

 

לנאמר בראשית ברא  אלוהים את השמים ואת הארץ, התקיימה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בשאלה מה נברא קודם השמים או הארץ.

 

לדעות בית הלל, קודם אלוהים הניח את האדמה תחת רגלינו. אבל בית שמאי חושבים שדווקא השמים נבראו ראשונים. קודם נוצר המרחב האווירי האינסופי שבתוכו אנחנו חיים ורק אחר כך התווספה הקרקע.

 

מאידך איך אפשר עולם ללא עוגן יציב, ללא קרקע בטוחה, ללא חיבור לצרכי העולם הזה שואלים בית הלל. ובית שמאי עונים להם שאי אפשר שהעולם יתקיים בלי שאיפה שבלב וחתירה לאמת רוחנית גבוהה. התמצית של החיים טמונה בשאיפה הזו מעלה, לעולם רוחני טהור ובלתי מושג.

חז”ל מסיימים את המחלוקת בין בית הלל לשמאי, וקובעים זה וזה כאחת נבראו,

השמים והארץ נבראו בבת אחת לשניהם כדי לחיות. לארץ היציבה, המציאותית וסדוקה תחת רגלינו ולשמים מלאי ההבטחות מעלינו. ובהתאם אנחנו עומדים בפתח השנה הזו.

 

נבראים מחדש בפרשת השבוע הראשונה של השנה, כשסוף סוף הגיעה אחרי החגים ומקווים לחזור לשגרה. מצד אחד אנחנו זקוקים לנחמה שביציבות שמעניק לנו הסיפור המוכר. ומצד שני חלומות תלויים מעלינו, מפצירים בנו לשוב ולנסות, לכתוב פרקים חדשים ומרתקים בסיפור העתיק שלנו.