מסרון מפרשת מטות מסעי

 

משה מלמד את העם הלכות נדרים, הוא מדגיש כי יש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. (פרק ל' פסוקים ב' – י"ז)

 

בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל בדרכים שונות, כעת בטרם ייפרד משה מבני ישראל מצווה אותו האל לצאת למלחמת נקמה בהם. למלחמה זו מחליט משה לא לשלוח את כל הצבא אלא רק המובחרים שבלוחמים 12,000 לוחמים (אלף לכל שבט). המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. (פרק ל"א פסוקים א'- נ"ד)

 

הפרשה מסתיימת בסיפורם המרתק של שבטי ראובן גד וחצי משבט מנשה. לשבטים אלו היה מקנה רב, הם התפרנסו בעיקר מרעיית צאן ולכן בכל מסע חיפשו את השטחים הראויים לגידול צאנם. והנה לאחר המלחמות עם מדיין בפרשה זו ועם האמורים בפרשה קודמת הם הראשונים לשים לב שכל האזורים שנכבשו במלחמות מעולים לגידול צאן, אלו שטחים נרחבים ירוקים ופוריים. לכן הם באים אל משה בבקשה מפתיעה: איננו רוצים להיכנס לארץ ישראל, תן לנו להישאר בארץ הירוקה הזו (ירדן של היום)

 

משה מגיב בכעס, בקשתם מזכירה לו את סיפור המרגלים מלפני 38 שנים (אותם 12 איש שנשלחו לבדוק את ארץ ישראל ולבסוף שכנעו את העם לא להיכנס לארץ), בעיקר מפריעה לו העובדה ששאר שבטי ישראל עומדים לפני מלחמה קשה וששניים וחצי שבטים אלו רוצים לשבט בשקט ובשלווה עם משפחתם וצאנם ולא לעזור לאחיהם.

 

השבטים מבינים את כעסו של משה ומציעים פשרה אמיצה – אנחנו שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, בוחרים להתיישב בעבר הירדן המזרחי, אך לא ניתן לאחינו להילחם לבד, נשאיר את משפחתנו וצאננו בעבר הירדן ונצא בראש הצבא למלחמת כיבוש הארץ.

 

 נקודות התייחסותי  מהפרשה, יצויין, אינני מייצג את הפרשנות המסורתית, מאידך אנוכי מכבדה  ומשתמש בה.

 

דברי הפרשה נאמרו בייחוד לנשיאים, לא בכדי הם קרויים ״ראשי המטות״. היות ו״מטה״ תופס את השבט כ״ענף״ של הכלל הגדול יותר, כאשר כל ענף עמל, באמצעות תכונותיו הייחודיות, להוציא לפועל את הייעוד המשותף לכל האומה כולה.

 

תפקידם של ראשי המטות לדאוג למנהגים הנובעים מייחודיותו של כל ״ענף״, ולדאוג גם לפעילויות, לשאיפות ולמטרות המשותפות.

 

על ראשי המטות הוטלה האחריות לקדם את מילוי התפקיד הלאומי בהתאם לתכונותיו הייחודיות של כל ענף. 

 

כאמור, לקראת היציאה למלחמה, כל שבט נתבע לתרום אלף חיילים שמהם קם צבא העם, גם כיום צה"ל הוא צבא העם, וכל צעיר/ ה בהגיעם לגיל שמונה עשרה שנים חייב להתגייס, ואחרי כן  נקראים מדי פעם למילואים

 

אנו נמצאים בעידן הרשתות החברתיות, בהן לצערי בהרבה מקרים"מילה זה לא מילה". האצבע קלה על המקלדת, זה בא 'בציוצו' וזה בא ב'פייסבוקו', מפריחים סיסמאות נבובות לחלל הרשת ומייצרים סכסוכים ושנאות בין אחים.

 

זה הזמן לעצור ולעשות חושבים: האם אנחנו במסלול הנכון

 

כמה חבל שכיום קבוצות מסוימות מאנשי הדת בארצינו שוכח את משפט המחץ של משה: “הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?” כמה עצוב שיש מטיפים לאנשיהם לא להתגייס (במקרה הטוב) או מגנים את המתגייסים (במקרה הרע).

 

יצוין  שנביאי ישראל, החלוצים ומייסדי המדינה תמיד ראו את הכלל לפני הפרט.

 

בפרשתנו מודגש שה”אנחנו” הוא החשוב כפי שהיה דרוש גם לבני גד ובני ראובן כדי להגיע אל הארץ המובטחת.

 

כשצריך לצלוח משבר/ים 'האנחנו' הינו החשוב. שכולנו נקפיד לראות את ה”אנחנו” ולא רק את ה”אני” בעבודה, במשפחה ובחיים בכלל. קידוש ה"אני" מסוכן.

 

מפרשתנו זו חשוב שנלמד כי תמיד יש פיתויים ומכשולים הרובצים לפתחנו, אבל בכוחנו לעמוד בהם. ראוי שנבין מהי נשיאה בנטל וכמה קידוש ה“אני” מסוכן.