פרשת השבוע דברים

 

משה מסכם את ההיסטוריה של העם מאז יציאת מצרים, מוכיח את העם על המעשים הלא טובים שעשו בעבר: חטא בעל פעור, על המן אשר טענו: "ונפשנו קצה בלחם הקלקול", מחלוקת קורח, 'עגל הזהב' ועוד.

 

בפרשה מוצג גם מינוי הדיינים: משה מנחה את הדיינים כיצד הם אמורים לנהוג, ומצווה אותם לעשות משפט צדק. ממשיך להוכיח את בני ישראל על חטא המרגלים: עם ישראל מגיע לגבולות הארץ, ונשלחים מרגלים לבדוק אותה. המרגלים שנשלחו מספרים שאכן הארץ טובה אבל אח"כ דיברו רעות עליה, מלבד שני אנשים יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

 

אי לכך העם חשש להיכנס למלחמת כיבוש בטענה: "אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמור עם גדול ורם ממנו ערים גדולות ובצורות בשמים וגם בני ענקים ראינו שם" (דברים א, כח). ולמעשה העם סרב לכבוש את הארץ. בנוסף טענו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (דברים א, כז) . משה הרגיע אותם ואמר להם שהם לא צריכים לחשוש מכניסתם לארץ:

 

"ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם..." (דברים א, ל). בעקבות כך, ה' קוצף עליהם והענישם בכך שלא יזכו להיכנס לארץ המובטחת, מלבד הדור החדש. יהושע וכלב, אשר דיברו טובות על הארץ, יזכו להיכנס אליה.בהמשך מסופר על חטא 'המעפילים': חלק מבני ישראל התחרטו על שנפלו בחטא המרגלים, והחליטו לעלות ולהילחם ביושבי הארץ. משה אומר לעם שזה לא הזמן: "ויאמר ה' אלי אמור.

 

הם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם" (דברים א, מב). הם מסרבים לשמוע לה', מחליטים לצאת למלחמה, וכתוצאה מכך מפסידים בקרב. בהמשך הפרשה העם מצטווה שלא להתגרות בבני עשו, מואב ועמון. לאחר מכן מתוארת מלחמת סיחון מלך האמורי ועוג מלך בשן -בשני המלחמות העם מנצח.

 

בסיום הפרשה מובאים דברי חיזוק ועידוד ליהושע וישראל במלחמתם.

 
נקודות התייחסותי  מהפרשה, יצויין , אינני מייצג את הפרשנות המסורתית , מאידך אנוכי  מכבדה ומשתמש  בה
 

משה הוכיח את בני ישראל על חטא המרגלים: באומרו לעם שהם ביקשו  שישלח מרגלים לחפור את הארץ: " ותאמרו נשלח אנשים  לפנינו ויחפרו לנו את הארץ...."( דברים א כב).

 

 מסתבר כי תיאור זה  לא  מתיישב עם האמת ההיסטורית, מי שהורה למשה לשלוח את המרגלים היה הקב"ה בעצמו, ":וידבר ה' אל משה לאמר: שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען, אשר אני נותן לבני ישראל..."(במדבר יג ב) יש האומרים ש'שקר לבן' זה, מטרתו הייתה  להסיר את מפח הנפש של פרשת המרגלים של משה ואהרן, היות והמרגלים שנשלחו, סיפרו שאכן הארץ טובה; אבל אח"כ דיברו רעות עליה, מלבד שני אנשים יהושע בן נון וכלב בן יפונה. אי לכך העם חשש להיכנס למלחמת כיבוש.

 

השקר ההיסטורי  הנ"ל נועד לכאורה לשמור על  שלום בית  בין העם למנהיגיו, ואולי לשמירת  מעמדו  של משה  רבנו כלפי  העם.

 

כזכור משה היה מגמגם, מאידך הציג את דברי הקדוש ברוך הוא במישור האנושי והמובן. הוכיח את העם, אבל דיבר בלשון עדינה ,באומרו " לא אוכל לבדי שאת אתכם..." (דברים א׳:ט׳. ).

 

חשוב שדיבורנו יהיה  דיבור טוב לאומרו( ויפה לעולם!), כשמשה הנחה את הדיינים כיצד הם אמורים לנהוג, וצווה אותם לעשות משפט צדק. הוא צווה להם, בין היתר: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק"(דברים א טז)

 

א." שמוע" על הדיינים להתמיד בשמיעת טענות בעלי הדין אפילו אם מרבים בטיעונים שלהם עד כדי הטרדה. ב. מהביטוי "בין אחיכם": ניתן ללמוד שעל הדיין לגלות יחס שווה לבעלי הדין דהיינו שתהייה שמיעה שווה ביניהם ולא יישא פנים חלילה לאחד על פני חברו.

 

כבר מתחילת הפרשה מובהר שספר דברים הוא ספר המוסר של משה רבנו כלומר;זכרו מה קרה ואל תחזרו על השגיאות, בספר זה משה רבנו מדבר לכל הדורות. מילותיו של משה "ה' אלוקיכם הרבה אתכם"(  [א,י"א ), דהיינו ציווי לראות בעין טובה את עם ישראל  על כל  מגזריו וגווניו, לבנות גשרים. ולא מדובררק בריבוי מספרי כי אם בגיוון דעות בלא  ללבות שנאה ומדון.

 

חמישה שבועות טרם פטירתו מן העולם, משמיע משה רבנו לבני ישראל דברי ביקורת ותוכחה כמעט על כל החטאים שהם חטאו במהלך שהותם במדבר.

 

משה רבנו עושה זאת בעדינות רבה וברמזים, וזאת כדי לשמור על כבודםץ במשך כל הארבעים שנה משה לא השמיע בפניהם תוכחה נוקבת, כפי שהוא מוכיח אותם לפני פטירתו.

 

שאלה גדולה עומדת לפתחנו: איפה היה משה עד עכשיו? אם יש בלבו כל כך הרבה, מדוע הוא "שמר הכל בבטן" במקום לקיים מצווה מהתורה של "הוכח תוכיח את עמיתך"? עלינו להבין, איפה היה משה בזמן אמת? מדוע הוא לא הוכיח אותם באופן משמעותי מיד אחרי כל חטא?

 

ישנן שתי סיבות עיקריות שמחמתן אדם הודף ביקורת:

 

א. ביקורת היא מעין איום על האישיות של המקבל ומתן תחושה של אתה כישלון, אתה לא שווה. התגובה הראשונית שמתעוררת היא הגנה עצמית והדבר הטבעי הוא להדוף את הביקורת וליתקוף בחזרה. כך הביקורת אפילו לא נכנסת לאוזן של המקבל, אלא נהדפת במהירות בחזרה.

 

ב. ביקורת היא תביעה לשינוי, ואף אחד לא אוהב להשתנות. הביקורת יכולה לחדור את האוזן, אבל היא נתקלת במחסום פנימי שלא שש לשינוי הרגלים.

 

כאן טמון הסוד (כדברי רש"י): ביקורת בונה,רק כאשר היא באה על מצע של אהבה וכבוד. כשיש תחושה שהביקורת באה מאהבה, המקבל יכול להיות שמח מאוד על קבלתה.