אלמנות צה"ל הדרוזיות יוצאות למלחמת העצמאות

יום הזיכרון, אלמנות צה"ל הדרוזיות יוצאות למלחמת העצמאות שלהן.

מאת יובל אזולאי.

תלבשי רק שחור, תקברי את עצמך בבית, תהיי עצובה ותשתקי. זה מה שהן הורגלו לשמוע. אבל לאלמנות צה"ל הדרוזיות נמאס מהדיכוי, וכעת הן יוצאות למלחמת העצמאות שלהן. נגד מנהיגי העדה, נגד המוסכמות, נגד הלשונות הרעות. על זכותן לדבוק בחיים ולא במוות, על תשוקתן לאהבת גבר, ולעתיד טוב יותר לילדיהן.

הנא אבו-ריש התאלמנה בגיל 32. מאז שנציגי הצבא הקישו על דלת ביתה ומסרו לה כי בעלה עמאד נהרג היא מכסה את גופה בשחורים, לא מעלה על דעתה אפשרות אחרת, כמו להחליף את המלתחה, להבהיר במעט את הצבע היחיד ששולט בחייה: "כך אני, מטפחת ראש לבנה, וכל השאר שחור. אלמנה דרוזית דתייה", היא אומרת בקול שקט.

11 שנים חלפו מאז אותה שעת צהריים של סוף חודש פברואר 1999, אז עשו את דרכם לכיוון שטח מדינת ישראל מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, נהגו עמאד אבו ריש.

הקשר האישי שלו עומר אלקבץ וכתב "קול ישראל" בצפון, אילן רועה. זמן קצר לפני כן, בכפר שבעא, הם ניחמו משפחה של לוחם צד"ל שנהרג בפעילות מבצעית ועשו את דרכם לבסיסם במטולה. לא רחוק מהמוצב כאוכבא שברצועת הביטחון עלתה מכונית המרצדס של גרשטיין על מטען רב עוצמה. הפיצוץ העז הפך את המכונית כמה פעמים, וארבעת נוסעיה נהרגו. מאז, חיי אלמנתו של אבו-ריש כמו עמדו מלכת.

הנא מגדירה את עצמה "אלמנה דרוזית דתייה" וההגדרה מחייבת: ניכר שהיא מבטלת את מאווייה; את הרצון והצורך להמשיך הלאה; לחיות. ניכר שהיא השלימה עם הציווי החברתי המדכא הזה, כמו היה גזירת גורל, שטלטל את חייה ותכנן עבורה תוכניות שונות לחלוטין, גזר עליה שכול, כאב, געגוע והנצחה: "שש שנים לקח לי לחזור לשגרה.

הייתי שבורה, מרוסקת. בלי רישיון נהיגה, בלי עבודה, עם ארבעה ילדים קטנים שאני צריכה לגדל ולחנך לבד, לתת להם חום ואהבה של אמא ושל אבא. האכזרי ביותר הוא הגעגוע לעמאד, הכאב, הלב שמדמם מצער ומיגון. אני אוהבת את עמאד, אוהבת אותו כמו שלא אהבתי דבר מימיי ולא אוהב עוד. את הכאב הזה אני נושאת עד עכשיו, אמשיך לשאת כל חיי, כמו אוטובוס על הגב. ואני חייבת להיות חזקה, בשביל הילדים, בשביל החברה, בשביל המגזר שמצפה מאיתנו, האלמנות, להיות נשים חזקות ולא להישבר".

תמאם עתאללה, גם היא אלמנת מערכת הביטחון, קוטעת את שטף המלים של הנא, מאפשרת לה אתנחתא קצרה כדי להספיג את הדמעות הניגרות מעיניה: "גם לפני כן לא עבדת ולמעשה, לא היו לך הרבה סיבות לצאת מהבית", היא מעירה.

הנא: "לא נכון, תמאם. היה לאן לצאת, היה מה לעשות, אבל כל העולם התהפך לנו אחרי האסון. הפסקנו לחיות. אין חברים ואין חברות. כולם ניתקו קשר. כאלמנה צעירה, את לא יכולה להכניס לבית אפילו את החבר הכי טוב של הבעל המנוח. פשוט אי אפשר וככה זה. בשנים הראשונות לא נתתי לאף גבר לבוא אליי לביקור בבית כי זה אוי ואבוי. רק עכשיו, כשהילדים בגרו והיו לגברים, אני מקבלת אורחים, בתנאי שהם בבית".

הסניף של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בכפר הדרוזי ירכא שבגליל המערבי הוא עדות למלחמת העצמאות של האלמנות הדרוזיות. קירותיו מכוסים בלוחות שעם, שעליהם נעוצות תמונות שצולמו בפעילויות חברתיות של האלמנות: יום כיף לרגל יום האשה בבית מלון בטבריה; נסיעה קבוצתית לטורקיה ולקפריסין בחודש אפריל אשתקד; יום כיף בעין גדי ופעילות משותפת בכנעאן, הקניון המקומי של ירכא. רוב האלמנות מכוסות מלבושים שחורים, רק אחדות מעזות להישיר מבט אל עדשת המצלמה, מבען מספר על ספק שמחה, ספק מבוכה. ליד התמונות, קיר זיכרון ממורק, נעול בארון זכוכית ובתוכו 45 לוחיות אלומיניום זהובות, כל אחת נושאת באותיות שחורות את שמו של אחד מחללי צה"ל ומערכת הביטחון מבני הכפר. האחרונה שבהן נוספה אל הלוח בראשית 2009, נושאת את שמו של סמל יוסף סמיר מועדי, לוחם גולני בן 19 שנהרג בקרב ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה", עוד מחיר כואב ששילמה העדה הדרוזית על הברית עם מדינת ישראל וצבאה.

"המועדון הזה משרת את אלמנות צה"ל מכל מגזר המיעוטים בארץ. הוא נפתח לפני שלוש שנים בגלל שהרבה מאוד אלמנות היו מסוגרות בבתיהן, לא חשופות לזכויות שמגיעות להן מהמדינה בתוקף היותן אלמנות של מערכת הביטחון", מספרת סיהאם ח'זנה ז'גייר, בעצמה אלמנה שמנהלת את המועדון בהתנדבות, על פי מנדט שנתנה לה יושבת ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, נאווה שהם.

"צריך להבין שקורה משהו בחברה הדרוזית בשנים האחרונות. אם אתה שואל אותי, כסיהאם, אז אני אותה סיהאם ולא השתניתי. יש לי את אותן הדעות מלפני עשר ו-20 שנה, אך אם היית שואל אותי בזמנו את השאלות שאתה שואל אותי עכשיו, לא הייתי מדברת איתך בכזאת חופשיות כי זה טאבו, דבר שלא.

אבל הזמנים השתנו, יש מודרנה, פתיחות, אינטרנט, וזה הזמן לצאת למלחמת העצמאות שלנו - וננצח בה; כי אנחנו חייבות. בשבילנו, בשביל הנשיות שלנו, בשביל מי ומה שאנחנו. עכשיו קל לנו יותר לדבר על מה שאפילו היה אסור לנו לחשוב עליו לפני כמה שנים. הגיע הזמן להניח את הקלפים על השולחן".

הן נחשפות יותר משנחשפו בעבר, מדברות בגילוי לב יחסי - ועדיין, מקפידות לברור את מלותיהן, מנסות לשמור על איזון שנראה בלתי אפשרי בין רצונן להשתחרר מקודים תרבותיים מחמירים וחונקים, המכתיבים את התנהלותן, לבין החרדה מתרעומת ומקיתונות של הסביבה, הקרובה והרחוקה, מראשי העדה השמרניים. מתייראות מהתגובה האפשרית, הן מדגישות את אהבתן למגזר, את גאוותן על השתייכותן לו, על רצונן החופשי והשלם לכבד את הציוויים האלוהיים  אחד מהם הוא לברך על הרע כפי שמברכים על הטוב. הן רוחשות רגשי כבוד והערכה עמוקים לשייח'ים המשכילים והידענים - הם ה"עוקאל", ואילו הן ה"ג'ואל" - הדיוטות שאין מקומן בהבנת מסתריה של הדת.

בארגון אלמנות צה"ל רשומות כ-200 אלמנות ממגזר המיעוטים, רובן דרוזיות. "רק עכשיו הן מתחילות לצאת אל האור בצעדים מדודים, בזהירות, ובדרך הזו יש הרבה ניסוי וטעייה", מסבירה יו"ר הארגון, שהם. "הן בוחנות תמיד את התגובה של החברה שמקיפה אותן, ועדיין זה מעט מדי.

הן אומללות. כמה שקשה להיות אלמנה בחברה יהודית חילונית קשה שבעתיים להיות אלמנה דרוזית: היא נתונה למצור, היא חסומה. היא לא תנהג ברכב, לא תצא לבד מהבית, לא תחשוב על חתונה שנייה או על קשר רומנטי. כמו גזירת גורל - למות ביחד עם הבעל. הדבר המייסר ביותר הוא למות בחיים".

הנא מספרת שלסידורים בבנק או לבדיקה במרפאה היא הולכת ברגל. התרגלה. "אחרי שעמאד נפל, חשבתי להוציא רישיון נהיגה, אבל בסוף החלטתי להניח לזה. למנוע פתחון פה ולחסוך מעצמי את הרכילויות שמסביב".

אחרות מתעקשות לנהוג במכונית למרות המחיר שישלמו, כמו הדרתן מבתי התפילה. "אנחנו גרות בכפרים, אי אפשר ללכת מירכא או מראמה או ממרר ברגל לחיפה, לסידורים", מסבירה אלמנת צה"ל, בת העדה שביקשה לשמור על אלמוניותה. "צריך אוטו. כאלמנה, אסור לי לנסוע עם גבר זר, גם לא עם גיס, בטח לא בטרמפים. ומה כבר ביקשנו? בסך הכל לנהוג במכונית, ואנשי הדת לא מסכימים לזה.

היו בשנים האחרונות כמה פניות, בבקשה שייתנו קצת הקלות, אבל כלום. המחיר הוא חרם דתי. תבין, קשה בכלל להיות אלמנה בעדה הדרוזית, אבל קשה עוד יותר להיות אלמנה של חייל, שנפל על הגנת המדינה, לוחם שנפל בקרב. החברה מצפה שכל יום בחיינו יהיה כמו יום הזיכרון", אמרה.

אותה אלמנה מספרת כי בניסיון לרצות את החברה הדתית והסגורה, אלמנות רבות נאלצות לבחור בדרך ביניים ולקיים קשרים רומנטיים בחשאי: "זה יצור כלאיים בלתי אפשרי שגורם ללא מעט בנות להרגיש שהן חיות בשקר, במחתרת, מנהלות אורח חיים כפול. הן לא עשו כל רע. למה העונש הזה?", היא תוהה.

חנאן נסראללדין, שבעלה לוטפי שירת בגולני ונהרג בנפילת פצצת מרגמה בבסיסו במהלך עופרת יצוקה, סבורה שהגיעה העת "שראשי העדה יחליפו דיסקט", כהגדרתה. "הגיע הזמן שהם ישנו את המחשבות שלהם. מבחינתם אם יש אלמנה, אז יש שורה ארוכה של איסורים. כמעט כל דבר אסור, בתכלית האיסור. חלאס, די. הזמנים השתנו. צריך להתעדכן, להתקדם".

סיהאם התאלמנה בפעם הראשונה בנובמבר 1984. בעלה סעיד, בן 36, סיים שירות מילואים בלבנון ונהרג בתאונה בדרכו לבאר שבע, שם גרו. היא היתה בת 23, אם צעירה לתאומים ולתינוק בן שנה וחודש: "תראה איזה בעל יפה היה לי", היא מציגה את תמונתו הממוסגרת. "גבר אמיתי, משכיל, רומנטיקן. הוא עשה תואר ראשון במנהל עסקים וניהל מפעל מתכת גדול בנגב. והיו לנו חלומות גדולים שרצינו להגשים ביחד. הוא היה איש מדהים, משכמו ומעלה, תומך, מתחשב ומבין. הוא נתן לי לצאת ללמוד, האמין בי, האמין בזכותי לחופש ולהגשמה עצמית והיו לנו חיים תוססים. באותה תקופה פרחתי: עבדתי כאחות בבית החולים 'סורוקה', העברתי לנשים בדוויות סדנאות לתכנון משפחה, אחרות לימדתי קרוא וכתוב. מבחינתי, השמים היו הגבול. ופתאום זה נגמר".

החלומות המשותפים התנפצו באותה תאונה קטלנית, וסיהאם נדרשה לעזוב הכל ולשוב לירכא, להיות קרובה למשפחה, שלו ושלה: "סעיד הלך וכל החיים המאושרים שהיו לנו הלכו איתו. מי חשב להישאר בבאר שבע, רחוק מהמשפחות? מי היה נותן לי לעשות את זה? מי שאל אותי בכלל מה אני רוצה? החזירו אותי לירכא, ומיהרו לכסות אותי בשחורים. אני, שבכל שבוע הלכתי למספרה ועשיתי פן, אני שהתלבשתי על פי צו האופנה וקניתי בגדים בבוטיקים הכי נחשבים, פתאום מכסה את כל גופי בשחור. כי ככה זה, כי אין אפשרות אחרת. 

המנחמים זרמו אל בית האלמנה, אמרו לה שהיא חייבת להיות חזקה: חזקה בשביל לגדל לבד את הילדים, חזקה כדי להמשיך ולאהוב את בעלה המת, חזקה בשביל הכבוד של המגזר: "המנחמים באו בהמוניהם אבל לא היתה לי נחמה. רציתי את סעיד, רציתי אותו לידי, רציתי אותו לידי עם שלושת הילדים שלנו ולא הפסקתי לבכות ולהתאבל. במשך שבועות לא הצלחתי לשאת את עצמי על הרגליים, בגלל זריקות ההרגעה שהזריקו לי. ריחפתי בתוך ענן של ערפל סמיך".

בתום שנת האבל פשטה סיהאם את הבגדים השחורים, ניגשה אל מכוניתה והתניעה אותה. יודעת שהיא מתריסה נגד כל הסביבה שלה - ולה לא אכפת. לדבריה, היא האשה הראשונה בירכא שהוציאה רישיון נהיגה, מהלך שנתפש בקרב ראשיה הדתיים של העדה כמרד בלתי נסלח שגמולו איסור מוחלט להיכנס לח'ילווה, בית התפילה. "הייתי בסגר. כמו שהצבא עושה סגר על כפרים פלסטיניים, כך החברה הקרובה הטילה עליי סגר ומצור. כל יציאה שלי מהבית לוותה בדרישה לדין וחשבון מפורט. רק העזתי להיכנס למכונית, והמרפסות בשכונה התמלאו בצופים, כאילו הם בגן חיות, מסתכלים על קוף.

הנה, רק קברה את הבעל וכבר חוגגת, אמרו עליי. הרבה לשונות רעות בכפר דיברו אחריי רכיל. אורחות חיי היו לנחלת הכלל. כולם רצו לדעת לאן אני הולכת ומהיכן חוזרת. אני מאמינה שגם עקבו אחריי. אבל לא הזיז לי. אחרי השנה הראשונה, שאלתי את עצמי מה הלאה: אני צעירה מאוד, אם לשלושה ילדים קטנים, יודעת שבחוץ יש אנשים שחיים, מגשימים את עצמם, ומנגד, יודעת שהחברה מצפה שאלבש שחור כל חיי, שאקבור את עצמי בבית, שאצמד לשבעת עקרונות המוסר של העדה, בהם להיות שבע רצון ממעשי האל, להיות חזקה ולא לפחד. ושילמתי על זה מחיר. כל ירכא יצאה נגדי".

ארבע שנים אחרי שהתאלמנה נישאה סיהאם בשנית, לבן הכפר זאב ז'גייר, אז גרוש טרי. היא הכירה אותו בילדותה, הם למדו ביחד באותה כיתה בבית הספר המקומי: "שיגעו אותי. הייתי כבר בת 27 והקשר שלי עם זאב היה נושא השיחה החם ביותר בירכא. מה לא אמרו עליי: הנה, היא רק קברה את הגבר שלה, חייל שמת בעת מילוי תפקידו, וכבר מתחתנת, זה למרות שעברו מאז ארבע שנים, למרות שלא הפסקתי לרגע ועד היום לאהוב בכל מאודי את סעיד, בעלי הראשון שמת, ולא אפסיק לאהוב אותו עד אחרית ימיי. ואהבתי גם את זאב. הקשר איתו היה כרטיס היציאה של שנינו מהלשונות הרעות, מהדיכאון. מה לא אמרו עלינו, מה לא סיפרו. אילו שערוריות, סיפורי בדים, נרקמו והופצו סביב הקשר שלנו. יש אנשים שמתים על הפיקנטריה הזאת, לא יכולים בלעדיה.

אחר כך ניסו לשכנע אותי להפסיק את ההכנות לחתונה, אמרו שאסור לי, שאהיה מורדת ומסכנה. מישהו, מאחד המעגלים הקרובים לי ביותר, ניסה גם דרך אחרת: הוא לקח אקדח והצמיד לי אותו לראש. אמר שאם אני מתחתנת הוא יירה בי, יהרוג אותי. אמרתי לו 'תהרוג, תפאדל'. אולי כך הוא יגאל אותי מהייסורים, כי עם חיים כאלה באמת עדיף כבר למות".

ואולם כוחותיה הרבים עמדו לה מול מכבש הלחצים: היא וזאב באו בברית הנישואין. הטקס, צנוע, עצוב ומצומצם, התקיים בחצר אחד הבתים בכפר: "חתונה שמחה? נו, אל תצחיק אותי. שום שמלה לבנה, שום חיוך, בלי פרח אחד. אפילו עוגייה מתוקה אחת לא נתנו לאורחים. לא ריקודים, לא צהלולים, בלי מוסיקה. אני אפילו לא יודעת מי בא לחתונה הזאת. נשים היו בצד אחד וגברים בצד אחר".

הגורל הכה פעמיים אחרי החתונה הבינה סיהאם שהכתף הקרה שקיבלה מסביבתה היא רק קדימון לצרה גדולה יותר: "אמרו לי שאני צריכה לוותר על הילדים ולהעביר אותם למשפחה של הבעל הראשון. רצתי עם זה לבית הדין הדתי של העדה אך בסוף התאומים עברו לחמולה של בעלי המת. אמיר, שהיה אז בן ארבע, נשאר איתי. ויתרתי גם על כל רכושי, גם על הבית, אך בזה דווקא יש היגיון, כי איך אפשר להכניס למרחב המשפחתי של בעלי המת גבר אחר.

קיימתי עם הילדים קשר חשאי, במחשכים: אחרי הלימודים הם היו באים אליי, אוכלים צהריים וחוזרים לסבא וסבתא. רק אחרי שנתיים הותר לי לבקר אותם, להדק איתם קצת יותר את הקשר. אבל מעולם לא הותר להם לישון אצלי. אכלתי קש", היא מספרת.

עולמה של סיהאם חרב עליה שוב כשאהובה השני זאב מת מהתקף לב לפני כשבע שנים. היא אומרת שהיא לא מבינה מי בדיוק תכנן לה את הגורל המר הזה, לא מבינה איפה חטאה וכיצד פשעה, שהייסורים האלה מתדפקים שוב ושוב על דלת מעונה: "אלה סודותיו של אלוהים ואני לא יכולה לברר אותם, אסור. הוא נתן לי הרבה צרות, אלוהים, אבל נתן לי גם המון כוח, להתמודד עם גזירותיו, להיות חזקה, ואני מודה לו על הכוח האדיר הזה".

אלמנתו של אבו-ריש, הנא, מאגרפת את כף ידה השמאלית בחוזקה, לרגעים אצבעותיה מלבינות מעוצמת הכיפוף, ואומרת: "להיות אלמנה דרוזית זה כך: כמו יד שמכווצת חזק, הכי חזק שאפשר, ובתוך האגרוף הזה יש גחלת לוחשת. קשה? כואב? בלתי נסבל? תשתקי, כי את חייבת להיות חזקה".

ואם תגידי שכואב לך? "אוי ואבוי. במגזר שלנו אלמנה שתגיד שכואב לה, שהיא לא יכולה לשאת את הסבל, היא אלמנה חלשה ואני לא רוצה להיות חלשה. אף אלמנה דרוזית, לא משנה אם היא אלמנת צה"ל או אלמנה רגילה, לא רוצה להיתפש כאלמנה חלשה. אני חייבת להיות חזקה בשביל הילדים, בשביל לגדל ולחנך אותם, להטעין את תרמיל הערכים שלהם לגיל 18, להקנות להם את הכלים ואת המשאבים שיהיו גברים טובים, נאמנים לחברה, שיהיו בני אדם. אלמנה חלשה תקבור את עצמה ביחד עם הילדים, כי אין להם אבא ועכשיו גם אמא אין להם. חייבים להיות חזקים, בשביל שההחלטות שהילדים יקבלו בבגרותם יהיו מוסריות וטובות".

שעות לפני שנהרג בעלה של הנא לבשו בני משפחתו בירכא חג, כי לבנם הצעיר אמיר מלאו באותו היום שלוש שנים. אמיר, שהמתין לאביו שיביא לו מתנה, היה בבית כשנציגי הצבא באו עם הבשורה המרה. למען זיכרונו של עמאד, ולא פחות ממנו - בשביל אמיר הצעיר, הנא הקימה בביתה אולם הנצחה ענק, שבו ממוסגרים מאות מכתבי העידוד והתמיכה שקיבלה בימי האבל מקציניו הבכירים של צה"ל, מחברי כנסת, שרים ואזרחים מן השורה, כולם לצד מאות תצלומים מתחנות חייו. על אחת המכתבות יש ספר אורחים ולידו אוגדן עב כרס שאליו מהודקים ניירות עיתון מצהיבים, שדיווחו בהרחבה על הנסיבות שבהן מצא את מותו.

ליד תצלום ענק של עמאד, שתחילתו ברצפת השיש וסיומו בתקרה, מסגרה האלמנה את נשקו האישי, את מדי הייצוג שנהג ללבוש ואת דרגות הרס"ב, הדרגה שאליה הועלה אחרי מותו: "כל פינה במקום הזה מזכירה אותו, את עמאד, ותמיד אני מכניסה לכאן את אמיר, שיראה איזה אבא גדול היה לו, שיתבונן ויפנים. כך אני מתמודדת עם כל המעמסה הנפשית של הסיפור הזה - והמעמסה הזאת איומה. הסביבה לא לוקחת את הקושי הזה בחשבון, היא מבטלת אותו. יש הרבה אנשים בעדה שמסתכלים עליי כאלמנה בהיבט החומרי בלבד, אומרים שממילא יש לי את הגב של משרד הביטחון, את הקצבה החודשית, שאני צריכה לשתוק. ללבוש שחור, להיות חזקה ולשתוק. ככה אוהבים אותנו כאן במגזר, שחורות ועצובות", אמרה.

בכפר קוראים לה "האלמנה של אבו-ריש" ואין פונים אליה בשמה הפרטי, הנא. את בדידותה היא מבטלת בעצמה, כאילו טבעה באורחותיה מנגנון שמנטרל אותה, טוענת שנסיבות חייה לא הותירו לה רגע דל כדי לעסוק במועקותיה של בדידות, שהיא מותרות של אלמנות חלשות בלבד: "לפעמים יש איזו פינה בלב שמרגישים בה את הלבד, ואז אני בוכה, אך אלה רגעים קצרים מאוד. הם חולפים במהירות כי תמיד יש מי שיפר אותם. תמיד יש עוד דפיקה על הדלת, מי שבא לבקר, לעזור, והבית שלי תמיד מלא בקרובים שנכונים לסייע, כך שאין לי זמן להיות בודדה. אולי עוד כמה שנים, אחוש בזה יותר. אני לא יודעת", אמרה.

בשנת 2005 אירע אסון בבסיס של גדוד הלוחמים הדרוזים "חרב" שבצפון: חייל פלט כדור מרובהו האישי וגרם למותו של רונן עבאס, לוחם בשירות סדיר, בן 20 מהכפר ראמה. הוא הצעיר שבין אחיה של תמאם עתלאללה: "העולם שלי קרס, הכל התערער. דיכאון נוראי, הייתי מסתכלת על עיניה הכבויות של אמי ומזילה דמעות. ובעלי פואד עזר לי לצאת מזה. זה היה תהליך ארוך וכואב אך בסופו למדתי לחזור לשגרה", סיפרה.

מנישואיה עם פואד, איש שירות בתי הסוהר שעבד בכלא "אשמורת", נולדו נאסרין ורונן, הקרוי על שם אחיה. שנה לאחר מכן, כשעשה את דרכו מאוניברסיטת בר-אילן, שם למד קרימינולוגיה לשם עבודתו בבית הסוהר, נהרג פואד בתאונת דרכים. מתליון זהב בצורת לב שהיא עונדת מאז על צווארה, עולים דיוקניהם של שני אהוביה המתים והיא לא מתכוונת להסירו. "למרות שהיו כמה אנשים שאמרו לי להוריד אותו. לא מסוגלת", אמרה. היא עובדת כגננת בגן ילדים בירכא, מגדלת לבד את שני ילדיה, מתרוצצת בין הבית, לעבודה, להשתלמויות מקצועיות, למרפאות ולבתי חולים שבהם מטופלת בתה נאסרין שנפגעה בתאונת דרכים כשהיתה תינוקת בת חודש. היא נוהגת בעצמה במכונית שרכש לה אביה של בעלה המנוח, מספרת שהיא חייבת להיות חזקה כי האפשרות השנייה היא לשקוע, לדעוך, להיות חלשה.

"שנה וחצי לבשתי רק שחורים, יושבת שעות מול התמונה של פואד, בוכה. הבן שלנו, רונן, היה אז בן שנה ושבעה חודשים ובאחד הערבים כשישבנו בבית קראתי לו, כשעיניי אדומות ונפוחות מדמעות, והוא סירב לבוא. בשלב הזה החלטתי שנגמר האבל, שעם הכאב אני חייבת להמשיך הלאה בשביל רונן, בשביל נאסרין, כי הם ראו תמיד רק שחור, בכי וצער. הסרתי את השחורים ויצאתי מהבית. המשפחה של פואד קיבלה את זה יפה, הבינה ותמכה. באמת שלא היתה ברירה: הילדים כבר לא ידעו להבחין בין צבעים, כל חפץ שהייתי מצביעה עליו ושואלת אותם מה הצבע הזה, הם אמרו שחור. זה מה שידעו להגיד, זה היה הצבע היחיד בחיים של הילדים וזה נורא", סיפרה.

את הפעם הראשונה שיצאה מביתה במלבושים בהירים היא רוצה לשכוח, אך אינה מסוגלת. "זה כמו מכת אגרוף ישר לבטן. שמעתי את זה באוזניי, אשה מסביבתי הקרובה אומרת בקול רם 'תראו אותה, רק עכשיו בעלה מת וכבר טוב לה. מקבלת כסף ממשרד הביטחון, חוגגת'. והיו עוד הרבה לשונות רעות שדיברו מסביב, דיברו בלי הפסקה, אך החלטתי שההערות הארסיות האלה ייכנסו לי מאוזן אחת וייצאו מהשנייה. הבנתי שתמיד אהיה נושא לשיחה: אם אסתגר בבית, יגידו שאני מתאבלת כל היום, ואם לא  יגידו שאני חוגגת. למדתי לחיות עם זה, למען הילדים שלי".

האלמנה של אבו-ריש גרה לא רחוק מביתה של תמאם, ואומרת שעבורה היא כמו אחות. ברגע נדיר של גילוי לב, היא מפצירה בה לחיות: "אני כבר מבוגרת ואין לי את האפשרויות שלך יש. כאשה בת 32, את גם לבד, כאן בכפר, המשפחה שלך גרה רחוק. אני חושבת שאת צריכה לפתוח פרק חדש, עם כל הכאב, ואני יודעת כמה שהכאב גדול".

תמאם מצחקקת ואחר כך הדמעות זולגות מעיניה: "הילדים שלי מאוד קטנים. לא עכשיו בכל אופן, אבל אולי פעם אני אשקול את זה. לא יודעת. לבן שלי, לרונן, חסרה דמות גברית, אני עדינה והוא סופג את התכונות שלי ואני לא רוצה שהוא יהיה ילד שברירי".

אם תתחתני יכולה להיות לו דמות אבהית ראויה: "כן, אבל אני צריכה מישהו שיקבל אותי עם כל החבילה: עם הטיפולים הרפואיים של הילדה, שבכלל יתאים את עצמו אליי ואל הילדים ואל הזיכרון של פואד שקיים תמיד בבית".

זה נשמע כמו תירוץ שמאפשר לך להתיישר עם הצו החברתי. את פוחדת להרגיז:

"לא נכון. אני כבר אחרי זה, התגובה של החברה כבר לא מעניינת אותי כמו שעניינה אותי פעם. אני חושבת רק על הבית שלי ופנימה: מה קורה שם ומה מרגישים בו, אבל כן, הסביבה עדיין משפיעה. לפני כמה זמן הייתי באירוע של אלמנות צה"ל, הייתי האלמנה הכי צעירה בקבוצה והתפתחה ביני לבין אלמנות יהודיות שיחה. הן שאלו אותי איך אני יכולה להסתדר בלי גבר, המטירו עליי שאלות בנוסח למה את קוברת את עצמך וניסיתי להסביר שאצלנו זה מורכב יותר מאצלכם. אם הן הבינו? אני לא בטוחה".

גם אלמנתו של נסראללדין רוצה להמשיך הלאה, ונאבקת על עצמאותה. בת 33, חנאן מגדלת לבד את בתה, א'סול בת השש, בדליית אל-כרמל, שם גרות משפחתה ומשפחת בעלה המנוח: "לוטפי נתן לה את השם הזה. בעברית זה שמש", אמרה.

קצת אחרי שהסתיימה שנת האבל, חנאן המשיכה הלאה: היא לומדת שלוש פעמים בשבוע במכון וינגייט עיסוי שוודי, ובאחרונה קיבלה תעודה המסמיכה אותה להנחות סדנאות לעיסוי תינוקות. בנוסף היא מפעילה בביתה מספרה ובימים אלה היא משלימה הקמת ספא גדול ליד ביתה. "זה היה החלום המשותף שלי ושל לוטפי וצריך להתקדם, לממש אותו. יהיה לנו כאן קומפלקס אחד גדול של הכל. אני מקווה שזה יצליח. אני אוהבת לעבוד ויש לי מוטיבציה להצליח".

יומיים אחרי שיצאה משנת האבל הראשונה, היא חגגה לא'סול הקטנה את יום הולדתה השישי: "הזמנתי את כל החברים של לוטפי מהצבא. 200 איש - משפחה, מכרים, חברות, את הילדים מהגן של א'סול, והבאתי בדרן. היה נחמד, עשיתי את זה בשביל הילדה, כי החיים שלה חייבים להימשך בצורה תקינה", סיפרה.

בתום שיחה ארוכה, של חמש שעות בקירוב, ניגשה אליי הנא ואמרה תודה. על מה ולמה, תהיתי. "הקשבת. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היתה לי הזדמנות לשבת ולשפוך כך את הלב בפני מישהו".

השייח' טריף: "אין אצלנו כפייה דתית"

"ככלל, מעמדה של האשה בדת הדרוזית הוא מעמד ייחודי וחזק, שמקנה לה זכויות רחבות שאין להן אח ורע בדתות אחרות", אומר השייח' מוואפק טריף, מנהיגה הרוחני של העדה הדרוזית ויושב ראש המועצה הדתית העליונה, בתשובה לטענות האלמנות. "הדבר מתבטא היטב במעמדן האישי, בשוויון ואף בעדיפות על הגבר בהליכי גירושין, זכויות קניין, רכוש, ילדים, מזונות וכו'".

לדברי השייח' טריף, הדת הדרוזית מבדילה בין דתיים ללא דתיים: "מי שזכה והחליט מרצונו החופשי והמלא להצטרף אל אנשי הדת חייב לנהוג על פי מצוות הדת, הוראות הדת והמסורת הדרוזית, ואין בכך כל הבדל אם מדובר בגבר או באשה. הכל נעשה מתוך בחירה ורצון מלאים, כי אצלנו אין כפייה דתית. בנוגע לאלמנות, מדובר בנושא חברתי ואישי ואין בו הבדל בין הדתות".

לטענת השייח', חלק ניכר מהאלמנות הדרוזיות אינן דתיות כלל, וכך הן נוהגות ברכב פרטי, מנהלות אורח חיים עצמאי וחיות בשלום עם החברה: "אף אחד לא נטפל אליהן או מנדה אותן מהחברה. לטענה שנשים אלמנות חייבות ללבוש שחורים אין שחר. לא זו אף זו, שבדת הדרוזית אסור להתאבל ואין לנהוג בסממנים חיצוניים של אבלות כמו ללבוש שחורים וכו'. הלבוש המסורתי שלנו צריך להיות צנוע ומכסה, בלי קשר למצבה המשפחתי של האשה. על פי המסורת שלנו, כל אשה דרוזית אמורה לצאת מהיישוב בליווי של קרוב משפחה והדבר אינו תקף רק לאלמנות - ובוודאי שלא רק לאלמנות מערכת הביטחון. מי שלא דתייה פועלת בדרכה ובהתאם למצפונה ללא כל כפייה מצדנו".

השייח' טריף הוסיף והדגיש כי הדת הדרוזית לא אוסרת על אלמנות לבוא בשנית בברית הנישואין: "אלמנה שלא נישאת בשנית, זה מרצונה החופשי המלא וזו החלטתה האישית.

"החברה הדרוזית היא חברה דמוקרטית, פתוחה וסובלנית ואנשי הדת בתוכה, שזוכים למעמד מיוחד ומכובד, נוהגים בריסון ובחומרה כלפי עצמם, ובסובלנות וכבוד כלפי החילוניים. אנו אוסרים כל סוג של כפייה, מכבדים את האלמנות, מעריכים את הקרבתן, מוקירים אותן ומסייעים בידיהן ככל יכולתנו".