האם וליד ג'ונבלאט מזהה ראשון את המזרח התיכון החדש?
מהמוכתארה ועד החרמון, אחד הוויכוחים המעניינים המתפתחים בשנים האחרונות סביב סוריה, לבנון והמרחב הדרוזי כולו אינו עוסק בשאלה האם תקום מדינה דרוזית או אוטונומיה רשמית, אלא בשאלה עמוקה יותר: האם המזרח התיכון נכנס לעידן שבו הכוח כבר אינו מרוכז רק בבירות, אלא עובר בהדרגה לרשתות השפעה אזוריות, לקהילות מקומיות ולמנהיגים המסוגלים לחבר בין מוקדי כוח שונים?
בתוך הדיון הזה הולך ועולה שמו של וליד ג'ונבלאט. לא משום שהוא שולט בהר הדרוזים, לא משום שהוא מנהיג את כל הדרוזים באזור, ולא משום שקיימת תוכנית מוצהרת להקמת ישות דרוזית מאוחדת, אלא משום שהוא אחד הפוליטיקאים הבודדים במזרח התיכון שהצליח במשך עשרות שנים לבנות לעצמו מעמד החורג מגבולות מדינתו.
ההתבטאויות האחרונות של תומס ברק עוררו עניין רב בקרב משקיפים אזוריים. יש הרואים בהן סימן לכך שגם בוושינגטון מתחילה לחלחל ההבנה שהמודל הישן של מדינה ריכוזית חזקה השולטת באופן מלא על כל שטחה מתקשה להתמודד עם המציאות שנוצרה לאחר מלחמות עיראק, סוריה ולבנון. במקומות רבים המדינה ממשיכה להתקיים על הנייר, אך בפועל מוקדי הכוח מתחלקים בין קהילות, אזורים, שבטים, הנהגות מקומיות וגורמים כלכליים וביטחוניים שונים.
אם אכן זו רוח החשיבה החדשה, הרי שהמשמעות חורגת בהרבה מגבולות סוריה. היא נוגעת לכל המרחב המשתרע מדרום לבנון, דרך החרמון ועד הר הדרוזים בסווידאא'. זהו מרחב שבו הזהות המקומית, הקשרים המשפחתיים והמבנים הקהילתיים שרדו לעיתים טוב יותר ממוסדות המדינה עצמם.
כאן נכנס ג'ונבלאט לתמונה. בעוד שמנהיגים דרוזים אחרים מחזיקים בעיקר בסמכות רוחנית או קהילתית, ג'ונבלאט בנה במשך עשרות שנים רשת קשרים פוליטית החוצה גבולות. הוא שוחח עם נשיאים, מלכים, אמירים, ראשי ממשלות ומתווכים בינלאומיים. הוא שרד מהפכות, מלחמות אזרחים, פלישות, התנקשויות ושינויים אזוריים דרמטיים. יכולתו המרכזית מעולם לא הייתה שליטה בשטח אלא קריאת מפות הכוח המשתנות והסתגלות אליהן.
זו גם הסיבה שחלק מהפרשנים במזרח התיכון מעלים כיום שאלה מסקרנת: האם ג'ונבלאט מבין מוקדם מאחרים שהמזרח התיכון הבא לא יתבסס בהכרח על שליטה ישירה, אלא על יכולת לחבר בין מוקדי כוח שונים? במילים אחרות, האם הוא מנסה למצב את עצמו לא כשליט של טריטוריה, אלא כצומת המחבר בין ביירות, דמשק, אנקרה, דוחה, ריאד, ירושלים ווושינגטון?
חשוב להדגיש כי אין ראיות לכך שג'ונבלאט מקדם הקמת אוטונומיה דרוזית או מדינה דרוזית. להפך, הצהרותיו הפומביות לאורך השנים הדגישו בדרך כלל את הצורך בשמירה על אחדותן של סוריה ולבנון. אולם יש הבדל בין התנגדות לפירוק מדינות לבין הבנה שהכוח בתוך המדינות כבר אינו מתנהל כפי שהתנהל בעבר.
ייתכן שדווקא כאן נמצא ההסבר להשפעתו המתמשכת. בעוד שיח' מופק טריף הוא הסמכות הרוחנית העליונה של הדרוזים בישראל ופועל בעיקר בתוך המערכת הישראלית, ובעוד שיח' חכמת אל־היג'רי ממוקד בראש ובראשונה במציאות הפנימית של סווידאא' ובהגנת הקהילה הדרוזית בדרום סוריה, ג'ונבלאט פועל במרחב אחר לחלוטין. כוחו אינו נובע מסמכות דתית אלא מהיכולת לדבר עם שחקנים רבים בעת ובעונה אחת.
זו בדיוק הסיבה שחלק מהמשקיפים סבורים שאם בעתיד יתפתח מודל של ביזור, ניהול מקומי ושיתוף פעולה אזורי, ג'ונבלאט עשוי להיות בעל יתרון יחסי על פני מנהיגים דרוזים אחרים. לא משום שהוא חזק מהם בתוך הקהילה הדרוזית עצמה, אלא משום שהוא מחזיק בניסיון, בקשרים וביכולת תמרון במערכת האזורית הרחבה יותר.
מנקודת המבט הישראלית, השאלה אינה האם תקום ישות דרוזית חדשה מעבר לגבול. האינטרס המרכזי של ישראל הוא יציבות, מניעת התבססות גורמים עוינים סמוך לגבול הצפון, וצמצום השפעתם של שחקנים הנתפסים כאיום. במצב כזה, כל מנהיג או מסגרת מקומית המסוגלים לתרום ליציבות עשויים להפוך לבעלי חשיבות, אך אין פירוש הדבר שישראל תאמץ בהכרח מודל של אוטונומיה דרוזית או תפקיד את עתיד האזור בידי אדם אחד.
גם מבחינת ארצות הברית, אין כיום אינדיקציה לקיומה של תוכנית רשמית המבוססת על אוטונומיה דרוזית. עם זאת, אם אכן מתגבשת חשיבה אמריקנית המעניקה מקום רב יותר לביזור, לניהול מקומי ולהתאמת מבני השלטון למציאות החברתית בשטח, הרי ששחקנים המחזיקים ברשתות קשרים אזוריות עשויים להפוך למשמעותיים יותר מבעבר.
לכן השאלה האמיתית אינה האם וליד ג'ונבלאט יהפוך לשליט של הר הדרוזים, של דרום לבנון או של מרחב דרוזי מאוחד. השאלה היא האם הוא מזהה לפני אחרים שהמזרח התיכון נכנס לתקופה שבה הכוח אינו נמדד רק במספר הטנקים, החיילים או הקילומטרים שבשליטתך, אלא ביכולת לחבר בין קהילות, מדינות ומרכזי כוח שונים.
אם זו אכן מגמת העומק של האזור, ייתכן שבעתיד יתברר כי ג'ונבלאט לא ניסה לבנות מדינה חדשה, אלא לבנות דבר מורכב יותר: רשת השפעה אזורית הפועלת מעל הגבולות הקיימים, בתוך מציאות שבה זהות מקומית, קשרים אזוריים ותיווך פוליטי הופכים לנכסים חשובים לא פחות מריבונות פורמלית. אולם נכון להיום, מדובר בהערכה ובפרשנות גיאופוליטית, לא בעובדה מוכחת ולא בתוכנית ידועה שנמצאת בשלבי יישום.
