מתחת לגנים הבאהיים: החיפה שמפספסים כשמצלמים רק מלמעלה

את חיפה האמיתית מבינים דווקא מלמטה, ברחובות שבהם חמש קהילות דתיות (יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאים) חולקות מדרון אחד של הר. המאמר הזה הוא על השכבה הזאת: ואדי ניסנאס שאפשר לאכול ולראות על הקירות, העיר התחתית שקמה מחדש כבירת אמנות רחוב, ומעליהן הכרמל הדרוזי.

 

הגנים הבאהיים: יפים מאוד, אבל זו הקומה העליונה

הגנים הבאהיים בנויים מתשעה עשר גנים מדורגים לאורך המדרון הצפוני של הכרמל, ובמרכזם מקדש הבאב בעל כיפת הזהב, מקום מנוחתו של מבשר הדת הבהאית. המספר אינו מקרי: תשע עשרה הוא מספר מקודש בדת, המסמל את הבאב ואת שמונה עשר בני קהילתו הראשונים. ב-2008 הוכרזו האתרים הבאהיים בחיפה ובגליל המערבי כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

הגנים הם מרכז רוחני עולמי, יעד עלייה לרגל לבהאים מכל העולם. אבל כמעט אף אחד לא גר שם. זו הקומה העליונה של חיפה, היפה והמצולמת. החיים של העיר מתחילים מתחתיה, ברחוב בן גוריון של המושבה הגרמנית שהקימו הטמפלרים ב-1868, וממשיכים משם אל הוואדי.

 

ואדי ניסנאס: דו-קיום שאפשר לאכול, ולראות על הקירות

ואדי ניסנאס נבנה במאה ה-19 כשכונת פועלים ערבית, והוא מחבר עד היום בין שכונת הדר לעיר התחתית. הרחובות צרים, בתי האבן צמודים, ובכל פינה יש דוכן אוכל: פתאייר ממולאים בעבודת יד, כנאפה, חומוס שנטחן במקום. השכונה ערבית-נוצרית-מוסלמית, והיא זו שהעניקה לסמי מיכאל את ההשראה לרומן "חצוצרה בואדי", כשהתגורר בה בשנות ה-50.

מה שמייחד את הוואדי הוא שהאמנות בו נמצאת ברחוב, לא במוזיאון. על קירות הסמטאות פזורות עבודות הקרמיקה של חיה תומא, אמנית יהודייה שנישאה לאמיל תומא, עיתונאי ערבי-נוצרי ועורך "אל-איתיחאד", וחייהם המשותפים בחיפה הם חלק מסיפור השכונה.

מאז 1993 מארחת השכונה בכל דצמבר את פסטיבל "החג של החגים", שמציין יחד את חנוכה, חג המולד ולעיתים גם רמדאן. הפסטיבל, יוזמה של בית הגפן (מרכז התרבות הערבי-יהודי שהוקם ב-1963) ושל העירייה, הוא הביטוי המרוכז ביותר למה שקורה בוואדי כל ימות השנה.

 

העיר התחתית: מנמל שדעך לבירת אמנות רחוב

במשך שנים העיר התחתית של חיפה, אזור הנמל והשוק הטורקי, נחשבה למוזנחת ומדועכת. ואז הגיעה האמנות.

ב-2017 נערך בעיר התחתית "פסטיבל הקירות", שבמסגרתו אמני רחוב כמו Broken Fingaz ו-Brothers of Light הפכו את רחוב הנמל וסביבתו לגלריה פתוחה. מאז צמחו באזור סטודיואים, גלריות ובתי קפה, והשוק הטורקי קיבל חיים חדשים. במקביל התעורר שוק תלפיות הסמוך בשכונת הדר, שהפך למפגש קולינרי של מטבחים מכל העולם: הודי, גאורגי, רוסי, ערבי.

זה האזור שבו "עיר תחתית" הפסיקה להיות כינוי גנאי. הליכה ברגל בין ציורי הקיר, הפאבים ודוכני האוכל היא חוויה שונה לגמרי מהתצפית שמלמעלה.

 

ומעלה, אל הכרמל הדרוזי: אותו דו-קיום, גובה אחר

השכבה הרב-תרבותית הזאת לא נעצרת בגבול העיר, כי אותו מדרון כרמל שעליו יושבים הגנים והוואדי ממשיך לעלות. במרומיו יושבים עוספיא ודלית אל-כרמל, שני היישובים הדרוזים שמחלונותיהם המערביים נשקף בחזרה אותו מפרץ חיפה שצילמתם מלמעלה.

ההתיישבות הדרוזית כאן החלה לפני כ-400 שנה, בתקופת הנסיך פח'ר א-דין השני, ובינואר 1948 התכנסו בדלית אל-כרמל נכבדים דרוזים והחליטו שלא לפגוע ביישוב היהודי. דלית אל-כרמל היא היום העיר הדרוזית הגדולה בארץ, וברחובות שני הכפרים גפנים עתיקות מטפסות על בתי האבן, בין סמטאות שקטות ודוכני כנאפה.

קיר גרפיטי בן כ-500 מ"ר בדלית אל-כרמל, מעשה ידי האמן דודו שובל, נושא את דמותו של סולטן אל-אטרש שאיחד את הדרוזים במרד נגד הצרפתים.

אלה שלוש תופעות שונות זו מזו (קרמיקה, פסטיבל גרפיטי וקיר מוזמן), אבל מאחוריהן רעיון אחד: בחיפה ועל הכרמל, הקירות הם הבמה שעליה כל קהילה מספרת את סיפורה, ברחוב במקום במוזיאון.

 

איך באמת רואים את השכבה הזאת

הבעיה עם השכבה הזאת היא שקשה לקרוא אותה לבד. ציור קיר בלי הסיפור מאחוריו הוא רק ציור, ודוכן אוכל בוואדי בלי לדעת מי עומד מאחוריו הוא רק ארוחה. ההקשר הוא כל ההבדל.

מי שרוצה את השכבה הזאת בוחר בדרך כלל בסיור מודרך שיורד מהתצפית אל הרחובות. יש סיורים בחיפה שמתמקדים בטעימות בוואדי ניסנאס ובשוק תלפיות, באמנות הרחוב של העיר התחתית ובמפגש העדות בכרמל, עם מישהו שמספר לכם מי ציירה את הקיר ולמה דווקא כאן.

 

מה לוקחים מיום בחיפה

הגנים הבאהיים יישארו התמונה היפה. אבל מה שנשאר אחרי שחוזרים הביתה הוא דווקא מה שלמטה: הריח של פתאייר חם בוואדי, ציור קיר ענק ברחוב הנמל, גפן עתיקה שמטפסת על בית אבן בעוספיא. חיפה אינה הצילום מלמעלה, אלא ההליכה מלמטה, במדרון האחד שעליו חולקות חמש עדות את אותו הר.