העדר הדיגיטלי כך הרשתות החברתיות מעצבות את החברה הדרוזית

המעבר הזה נראה לכאורה טכנולוגי בלבד. בפועל הוא משנה את הדרך שבה מידע מתפשט, כיצד מנהיגות נוצרת, איך משבר מקבל משמעות ואפילו כיצד אדם מחליט אם מותר לו להביע דעה אחרת.

 

בישראל כמעט אין כיום הפרדה בין החיים החברתיים לבין הרשתות. איגוד האינטרנט הישראלי דיווח ב־2025 כי WhatsApp הייתה הפלטפורמה הדיגיטלית הנפוצה ביותר בישראל, עם 99% שימוש; Facebook עמדה על 88%, Instagram על 81% ו־TikTok על 57%

.

DataReportal, על בסיס נתוני סוף 2025, העריך כי בישראל היו 7.01 מיליון זהויות משתמש פעילות ברשתות חברתיות 73.4% מהאוכלוסייה. לפי אותו מקור, Meta העריכה את קהל הפרסום בישראל בכ־5.05 מיליון בפייסבוק וכ־5 מיליון באינסטגרם, בעוד כלי הפרסום של TikTok הצביעו על כ־4.49 מיליון משתמשים בני 18 ומעלה.

 

אלה אינם נתונים ייחודיים לדרוזים ואין כיום בסיס ציבורי אמין שמאפשר לקבוע כמה דרוזים משתמשים בכל פלטפורמה. אבל הם כן ממחישים את גודל הזירה שבה מתקיים כיום השיח הציבורי הישראלי. והשאלה המרכזית היא לא כמה אנשים נמצאים שם. אלא מה הרשת עושה להם.

 

לא "עדר" אלא מנגנון שעלול ליצור התנהגות של עדר

המילה "עדר" חריפה, ואף עלולה להיות מעליבה כאשר היא מוצמדת לקהילה שלמה. אבל כתחקיר חברתי, אפשר לשאול שאלה אחרת:

 

האם מנגנון הרשתות החברתיות מעודד בחברה הדרוזית התנהגות קונפורמיסטית?

כלומר, האם אדם נוטה לאמץ עמדה משום שזו העמדה שרוב האנשים סביבו מביעים; האם מסר הופך לאמין רק משום שהוא קיבל אלפי שיתופים; והאם ביקורת פנימית נחלשת כאשר היא נתפסת כאיום על האחדות?

 

זו אינה שאלה תיאורטית. רשתות חברתיות נוטות ליצור סביבות שבהן אנשים נחשפים שוב ושוב לדעות דומות, מתחברים לאנשים בעלי עמדות דומות ולעיתים מפתחים תחושה שהעמדה שלהם היא "הנורמלית" או "המוסכמת". כאשר מדובר בחברה קטנה, שבה ממילא קיימים קשרים משפחתיים, חברתיים ומקומיים צפופים, המנגנון הזה מקבל משמעות מיוחדת.

 

Facebook:  הכיכר הציבורית החדשה, פייסבוק כבר מזמן אינו רק מקום לתמונות.

בישראל הוא ממשיך להיות אחת הפלטפורמות המרכזיות לשיח ציבורי, חדשות, קבוצות קהילתיות ודיונים פוליטיים. בסוף 2025 נתוני Meta הצביעו על כ־5.05 מיליון משתמשים שניתן היה להגיע אליהם באמצעות פרסום בפייסבוק בישראל.

 

בחברה הדרוזית, קבוצת Facebook יכולה לתפקד כמעט ככיכר הכפר.

אירוע מקומי עולה, מישהו מגיב, אחר משתף, אדם שלישי מוסיף "מידע", ואחרי עשרות תגובות ושיתופים נוצר דבר מסוכן: הטענה כבר אינה נתפסת כטענה. היא הופכת לדעת הכלל, אלא שכמות של לייקים אינה הופכת מידע לעובדה, וכשכולם מחזקים זה את זה, אדם שמחזיק בעמדה אחרת עלול למצוא את עצמו מול מאות תגובות, לא נגד הטיעון שלו, אלא נגד עצם הלגיטימציה שלו לדבר.

 

זה הרגע שבו דיון ציבורי מתחיל להפוך לקונפורמיות.WhatsApp המקום שבו האמון מחליף את האימות. אם Facebook הוא הכיכר, WhatsApp הוא החדר הפרטי. וזה אולי הופך אותו למסוכן יותר.

לפי איגוד האינטרנט הישראלי, 99% מהציבור הישראלי משתמש ב־WhatsApp.

 

בקבוצת WhatsApp לא צריך אלגוריתם כדי ליצור אמון.

האמון כבר שם. ההודעה הגיעה מבן משפחה. מחבר. משכן. מאדם מוכר. ולכן משפט כמו "קיבלתי מידע" מקבל לעיתים משקל גדול יותר ממה שהיה מקבל באתר חדשות.

כך נולד מנגנון מוכר: אדם אחד מפיץ שמועה. חמישה מעבירים אותה. עשרות מקבלים. אחרים מוסיפים פרטים שלא היו במקור. ובסופו של התהליך נוצר סיפור שלם, בלי שמישהו הצליח להצביע על מקור ראשון.

 

כאן בדיוק עלולה להיווצר אשליית קונצנזוס: אם אותה טענה מגיעה אליך מחמישה אנשים שונים, אתה עשוי להרגיש שהיא אושרה. אבל ייתכן שכל החמישה קיבלו אותה הודעה מאותו מקור.

Instagram:  כשהזהות קודמת לעובדה אינסטגרם פועל אחרת. כאן המסר הוא לעיתים פחות "מה קרה" ויותר "מי אנחנו".

דגל. סמל. שייח'. לוחם. כפר. חייל. תמונה מסווידא. תמונה מטקס דתי. תמונה עם כיתוב קצר.

 

הזהות נבנית באמצעות תמונות, ואז הזהות משפיעה על הפרשנות של העובדות. במובן הזה, Instagram אינו רק זירת מידע. הוא זירת בניית זהות. וכאשר הזהות מתחזקת מאוד, עמדות שאינן תואמות את הנרטיב הקבוצתי עלולות להיתפס כבעיה מוסרית ולא רק כאי־הסכמה פוליטית.

 

 TikTok מהירות לפני הקשר

 TikTok מחריף את הבעיה משום שהוא מתגמל תוכן קצר, בולט ורגשי. נתוני איגוד האינטרנט הישראלי מציבים את שיעור השימוש ב־TikTok בישראל על 57% ב־2025; 55% ממשתמשי TikTok שנבדקו דיווחו על שימוש יומיומי.

 

במישור הקהילתי, המשמעות ברורה. אירוע מורכב של שעות רבות יכול להפוך ל־30 שניות.

ניתוח מדיני יכול להפוך למשפט. מפת קרב יכולה להפוך לחיצת מסך. וסרטון ישן יכול להופיע כאילו צולם היום. 

 

זה בדיוק מה שתועד בזירה הסורית. מחקר של Institute for Strategic Dialogue על האלימות בסווידא ב־2025 מצא כי התוכן ברשת כלל סרטונים שהוצאו מהקשרם, מידע מטעה ותכנים שנוצרו באמצעות AI; לפי הארגון, חלק מהמידע המטעה נקשר ישירות לאירועי אלימות. במילים אחרות: הקרב על המציאות מתחיל לפעמים עוד לפני שהקרב בשטח נגמר.

 

סווידא: המעבדה הקשה ביותר

האירועים בדרום סוריה ב־2025 היו שיעור דרמטי בכוחו של המידע הדיגיטלי.

ISD  מצא כי 68 מתוך 100 הפוסטים הנפוצים ביותר שנבדקו בשיח האנטי־דרוזי כללו מסרים של שנאה או נרטיבים אנטי־דרוזיים. חלקם הציגו את הדרוזים כ"סוכנים זרים", בוגדים או גורם שאינו יליד האזור.

הארגון מצא גם כי החשיפה לשיח האנטי־דרוזי לא הייתה מוגבלת לסוריה: חשבונות שאותרו בסעודיה היו קשורים ל־24% מהאזכורים שנבדקו, לעומת 15% מסוריה ו־7% מארצות הברית.

CyberWell  דיווחה ביולי 2025 כי בתוך שבוע אחד נחשפו יותר מ־45 מיליון משתמשים ברשת לפוסטים אלימים נגד הקהילה הדרוזית בסוריה, תוך שימוש בנרטיבים אנטישמיים ובטענות שהדרוזים הם "סוכני ישראל".

המשמעות דרמטית: הדרוזים אינם רק צרכני נרטיב. הם גם מטרה לניסיון לעצב עבורם נרטיב.

 

וכאן מתגלה הפרדוקס

• החברה הדרוזית מתבססת במידה רבה על לכידות.
• הלכידות היא כוח.
• היא מאפשרת עזרה הדדית.
• היא מאפשרת תגובה מהירה.
• היא מייצרת תחושת גורל משותף.

אבל בעידן הרשת אותה תכונה יכולה לעבור שינוי:

• לכידות יכולה להפוך לאחידות.
• ואחידות יכולה להפוך ללחץ.
• ולחץ יכול להפוך לשתיקה.

 

אדם שרואה מאות תגובות מאותו סוג עלול לשאול לא רק "האם אני צודק?", אלא: "האם מותר לי להגיד שאני חושב אחרת?", זו כבר אינה שאלה של טכנולוגיה. זו שאלה של חופש מחשבתי.

 

האלגוריתם אינו מכיר את החברה הדרוזית, אבל הוא יודע מה גורם לה להגיב, האלגוריתם אינו שואל אם תוכן אמיתי. הוא נמדד על מעורבות. מה גורם לאנשים לעצור? מה גורם להם להגיב? מה גורם להם לשתף?, פחד. כעס. עלבון. הזדהות. תחושת איום. לכן לתוכן קיצוני יש לעיתים יתרון תקשורתי על פני תוכן זהיר ומורכב. משפט כמו: "צריך לבדוק את העובדות", לעיתים פחות אטרקטיבי ממשפט כמו: "כולם מסתירים מכם את האמת."

 

וכאשר המסר השני מנצח אלגוריתמית, הוא הופך מהר יותר למסר פוליטי. הבעיה אינה רק מידע כוזב, הסכנה הגדולה יותר היא שחיקת היכולת לחלוק. קהילה בריאה אינה קהילה שבה כולם חושבים אותו דבר. קהילה בריאה היא קהילה שבה אפשר לחלוק על רוב הקבוצה ועדיין להישאר חלק ממנה. כאשר תגובה מנוגדת הופכת מיד להאשמה בחוסר נאמנות, השיחה הציבורית מתכווצת. פחות אנשים מדברים. יותר אנשים משתפים בפרטי.

 

והמראה הדיגיטלית מציגה תמונה מטעה: כולם מסכימים. אבל ייתכן מאוד שלא.

 

פשוט רק מי שמסכים מרגיש מספיק בטוח לדבר. מי קובע היום את סדר היום הדרוזי? פעם התשובה הייתה פחות או יותר ברורה: מנהיגי דת. פוליטיקאים. ראשי רשויות. משפחות. אנשי ציבור. התקשורת. היום התשובה מפוצלת. היא יכולה להיות נערה בת 19 עם חשבון TikTok מצליח. אדם שמנהל קבוצת WhatsApp עם מאות חברים. עמוד Facebook מקומי. פעיל פוליטי. יוצר תוכן. או אדם אלמוני שסרטון אחד שלו הפך ויראלי. זו מהפכה במבנה הכוח.

 

הבעיה היא שהשפעה דיגיטלית אינה בהכרח שוות ערך לידע, אחריות או אמינות. אז האם הדרוזים הפכו ל"עדר"? לא נכון לקבוע זאת על ציבור שלם. אין כיום מחקר אמפירי שמוכיח שהחברה הדרוזית בישראל היא "עדר דיגיטלי". אבל יש בסיס ממשי לשאלה אחרת: האם מאפייני הרשתות החברתיות, חדרי הדהוד, לחץ חברתי, הפצת שמועות, אלגוריתמים ותוכן רגשי, עלולים לחזק בחברה דרוזית קטנה ומלוכדת דפוסים של קונפורמיות?

 

התשובה היא: בהחלט יש לכך פוטנציאל. והאירועים בסוריה הוכיחו עד כמה הזירה הדיגיטלית כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהמאבק על זהות וביטחון דרוזי. המבחן האמיתי, עתיד אינו נמצא בשאלה כמה לייקים מקבל עמוד דרוזי.

 

הוא נמצא בשאלות אחרות:

• כמה פעמים בודקים מקור לפני שיתוף?
• כמה אנשים מוכנים לתקן טענה שהגיעה מהמחנה שלהם?
• כמה פוסטים מציגים גם את הצד השני?
• כמה מנהיגים מוכנים לקבל ביקורת?
• כמה משפיענים אומרים לצופים שלהם: "אני לא יודע"?
• וכמה אנשים מרגישים חופשיים לומר:

 

"אני דרוזי, אני חלק מהקהילה, אבל בנושא הזה אני חושב אחרת." זה המבחן. כי קהילה חזקה אינה קהילה שאין בה מחלוקת. קהילה חזקה היא קהילה שאינה מפחדת מהמחלוקת. והמאבק הבא על עתיד החברה הדרוזית לא יתנהל רק בפרלמנט, בבית הדת או אצל ראשי הרשויות. הוא יתנהל במסך. באלפי קבוצות. במיליוני צפיות. בסרטונים של חצי דקה. ובעיקר בתוך הראש של האדם שמחזיק את הטלפון. השאלה הגדולה היא מי ישלוט שם: החשיבה העצמאית, או העדר הדיגיטלי.