ישראל לא ערוכה לגל התמותה המתקרב

 

משבר קבורה לאומי

מדיניות הקבורה של ישראל נדיבה ויוצאת דופן: היא מבטיחה לכל אזרח קבורה נצחית בקרבת מקום מגוריו במימון המדינה. אולם מדיניות זו אינה בת קיימה. בהינתן הזינוק הצפוי באוכלוסייה המבוגרת בעשורים הקרובים, מספר הנפטרים השנתי צפוי לגדול מכ-45,000–50,000 ל-100,000 עד 2044 ול-200,000 עד שנות השמונים של המאה.

 

מגמה זו מחייבת שינוי מהותי בדפוסי הקבורה בישראל, כגון אימוץ מיידי של שיטות קבורה המאפשרות לקבור יותר נפטרים בדונם קרקע ושינוי החקיקה המבטיחה קבורה סמוך למקום מגוריו של הנפטר. היעדר מדיניות סדורה בנושא יוביל את ישראל למחסור חמור בשטחי קבורה ולהיווצרות "ערי מתים" ענקיות במרכז הארץ.

מחקר חדש מאת פרופ' אלכס וינרב, ראש תחום הדמוגרפיה ומנהל המחקר במרכז טאוב מעלה כי מדינת ישראל ניצבת בפני גל תמותה חסר תקדים, שמקורו בשילוב של גידול אוכלוסייה מהיר והזדקנותם של ילדי דור הבייבי בום שנולדו בעשורים הראשונים של המדינה. נתונים אלו מחייבים חשיבה מחדש על דפוסי הקבורה בישראל.

 

הזדקנות דור הבייבי בום תוביל לזינוק דרמטי במספר הנפטרים

קצב הגידול השנתי של מספר הפטירות, העומד בשנים האחרונות על כ-1.1% בממוצע, צפוי לגדול לכ-3.85% בשנה בעשורים הקרובים – מכ-45,000–50,000 פטירות בשנה ליותר מ-100,000 עד אמצע שנות הארבעים. למעשה, ב-26 השנים הקרובות (2024–2050) ימותו בישראל יותר בני אדם מכל אלה שמתו מקום המדינה ועד סוף 2023 (כ-2.18 מיליון לעומת 2.12 מיליון). נסיקה זו תימשך, וביתר שאת. עד סוף שנות השבעים של המאה מניין הנפטרים צפוי לעלות על 200,000 בשנה, ובמהלך שנות התשעים הוא אף יעלה על 250,000 בשנה. 

 

כשל תכנוני וחוסר מוכנות מערכתית

העלייה הדרמטית במספר הנפטרים מתנגשת עם מציאות של מדיניות קבורה ייחודית בנדיבותה וכשל תכנוני. בין המדינות בעלות הכנסה גבוהה, ישראל היא היחידה שמבטיחה לכל אזרח קבורה סמוך ליישוב מגוריו במימון המדינה, ושהקבר יישאר לנצח כמו שהוא.

אף שלאורך השנים התייחס מבקר המדינה לא מעט לסוגיה זו, ובשנת 2024 אף קבע נחרצות כי מדינת ישראל אינה ערוכה לטפל במחסור העתידי בשטחי קבורה, אומדניו המספריים הם בגדר הערכת חסר: המחקר של מרכז טאוב מצביע על פער של כ-33% בין הערכותיו של מבקר המדינה למספר הקברים שיידרשו עד סוף המאה. פער זה נובע מהתעלמות מההשפעות של השינויים במבנה הגילים של האוכלוסייה ושל ההגירה החיובית נטו.

 

יתרה מזו, המשרד לשירותי דת – הגוף המופקד על כל נושא הקבורה בישראל, לרבות פיקוח, תכנון ותקצוב – הודה כי אין בידיו תחזיות פטירה או נתונים עדכניים על היקף שטחי הקבורה הפנויים ברמה הארצית. כתוצאה מן המחסור במידע התכנון נותר מקוטע, מקומי בלבד ולרוב קצר טווח. אפילו במחוזות תל אביב והמרכז, בתי העלמין ירקון וברקת (גני עד), שנועדו לספק מענה לעשורים קדימה, צפויים להגיע למיצוי מלא כבר בשנת 2035, עשורים לפני המועד המתוכנן.

 

לנוכח הזינוק הצפוי במספר הפטירות השנתי, שמירה על תמהיל שיטות הקבורה הנוכחי תחייב הקצאה מצטברת של כ-3,327 דונם לקבורה עד שנת 2050. זאת ועוד, בהתאם לחוק המחייב קבורה סמוך ליישוב המגורים, הביקושים העיקריים לשטחי קבורה יהיו באזורי המרכז, שם פשוט אין בנמצא עתודות קרקע בהיקפים הנדרשים.

 

פתרון יעיל למבוי הסתום: חזרה לשיטת "קבורת ארץ ישראל" העתיקה כמענה למשבר

במשך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל, שיטת הקבורה הרווחת והמועדפת הייתה "קבורת שדה" (קבורת יחיד באדמה), שהיא השיטה הפחות יעילה מבחינת ניצול הקרקע אבל הזולה ביותר מבחינת השקעה בתשתיות בתי העלמין.

 

בשל מצוקת הקרקע המחריפה והגידול המהיר באוכלוסייה, אילצה הממשלה את רשויות הקבורה לעבור בהדרגה לשיטות של "קבורה רוויה", הכוללות קבורה במבנה רב-קומתי ("קבורה רמה") וקבורת כוכים – קבורה בגומחות שנחצבות זו מעל זו בתוך קיר ("קבורת סנהדרין"). חשוב להדגיש שפתרונות שאומצו במדינות אחרות כגון שריפת גופות אינם מהווים חלופה ממשית בישראל מסיבות תרבותיות ודתיות. מציאות זו יצרה מבוי סתום תכנוני המחייב פתרון המעוגן במסורת.

 

המחקר מציע כמה חלופות, ובראשן אימוץ מחדש של שיטת "ליקוט עצמות" (קבורת ארץ ישראל) – נוהג קבורה יהודי קדום שרווח מימי בית ראשון ועד תקופת המשנה והתלמוד. בשיטה זו הנפטר נקבר באדמה וכעבור שנה עצמותיו מועברות לגלוסקמה במתחם משפחתי' תיבת אבן או חרס המשמשת לאיסוף ושמירת עצמות המשפחה. שיטה זו מאפשרת קבורה בצפיפות חסרת תקדים של כ-3,000 איש לדונם, פי 10 מקבורת שדה סטנדרטית (כ-300 קברים לדונם) ופי 2 משיטות הקבורה הרוויה המקובלות כיום (עד 1,500 קברים לדונם). 

 

קבורת ארץ ישראל היא אפוא השיטה היעילה ביותר בשמירה על משאב הקרקע. עם זאת, בשל מורכבות התהליך קשה להעריך את עלות הקבורה בשיטה זו ולכן המחקר מייחס לה עלות שבין קבורה בכוכים לקבורה במנהרות תת-קרקעיות, בין 5,300 ל-20,300 ש"ח. זאת לעומת קבורת שדה, שהיא כאמור השיטה הזולה ביותר אך הכי פחות יעילה מבחינת ניצול הקרקע.

 

העלות לקבר יחיד בשיטות של קבורה רוויה (דוגמת מגדלי הקבורה בבית העלמין הירקון) או במנהרות תת-קרקעיות (כמו בהר המנוחות) גבוהה פי 5 מקבורת שדה סטנדרטית (כ-18,000–20,300 ש"ח לעומת 3,800 ש"ח), אבל היא יעילה פי 4 מבחינת צריכת הקרקע.

 

חלופה זולה ויעילה אחרת המוצעת במחקר היא שינוי החוק המחייב קבורה סמוך ליישוב המגורים ומעבר למתחמי קבורה גדולים בפריפריה, בייחוד בדרום. ניתן גם לשנות את התמריצים הכלכליים לקבורה ולדרוש תשלום מאלה שמבקשים להיקבר בקבורת שדה.

 

תכנון אסטרטגי בשילוב שינוי תרבותי או ערי מתים ענקיות במרכז

הפרדוקס שמוצג במחקר הוא שבגלל תפיסה תרבותית-דתית אנחנו מקדישים למתים את אחד המשאבים היקרים והמצומצמים במדינה. אם לא יקודם תכנון אסטרטגי לפתרון מערכתי כולל של הסוגיה, מדינת ישראל תצעד לקראת מציאות שבה חלקים נרחבים משטחה יהפכו ל"ערי מתים" שישתלטו על קרקעות יקרות במרכז הארץ, על יערות ועל שטחים חקלאיים.

 

הפתרון הטוב ביותר מחייב שינוי תרבותי עמוק שעיקרו זניחת מנהגי הקבורה שהתפתחו בתנאי הגלות ואימוץ מודל בר-קיימה המעוגן במסורת היהודית העתיקה, "קבורת ארץ ישראל". שינוי זה, לצד שינוי החוק המחייב קבורה סמוך למקום המגורים ושינוי מערכת התמריצים הכלכליים יביאו לשיפור משמעותי ביכולתה של המדינה להתמודד עם מצוקת הקברים הצפויה.

 

פרופ' אלכס וינרב, ראש תחום הדמוגרפיה ומנהל המחקר במרכז טאוב: "ישראל ניצבת בפני בחירה בין היצמדות לדפוסי הקבורה הקיימים שאינם בני קיימה, שבהם 'המתים לוקחים מהחיים', ובין אימוץ פתרונות קבורה שנהגו בעת העתיקה – קבורת סנהדרין (קבורה בכוכים) בשילוב קבורת ארץ ישראל (מנהג ליקוט עצמות). חשוב להבין שמדובר בנושא שיש לו השלכות חברתיות וכלכליות מהותיות, וכי ללא שינוי תפיסה עמוק ותכנון אסטרטגי ארוך טווח נעמוד בתוך זמן לא רב בפני משבר חמור שתוצאותיו ישפיעו לא רק עלינו אלא גם על הדורות הבאים". 
 

 

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.