האהבה האסורה בין הדרוזי והיהודיה..!!
"את יודעת מה קורה לדרוזים שמתחתנים עם יהודיות? הם מנודים מן הקהילה הדרוזית, נזרקים לנצח מן המסגרת החברתית. לא יכולתי לעשות זאת לאבי, השייח' הידוע. את חושבת שהצלחתי לשכוח את ורדה? לא, לעולם לא אשכח אותה. היא נמצאת איתי. היא חיה איתי כל הימים, גם אם היא לא רוצה, היא אינה מצליחה להשתחרר ממני".
"אני איתה לנצח. ברגע בו קידשתי אותה, הייתי איתה, היא לא יכולה להיות עם מישהו אחר בלי שאני אהיה איתה שם. אני טבוע בבשרה. זו אהבה יחידה במינה. תכתבי בבקשה, אני אומר לך, עוד יבואו לראיין אותך. את מדווחת מן השטח. את תספרי על האהבה הזאת, בין בחורים דרוזיים ליהודיות. יש המון כמוני. אני הצלחתי להישאר במסגרת הדרוזית ולא יצאתי ממנה, אבל לבי, לבי, הו לבי, לנצח נמצא במקום אחר. טוב, זו לא חוכמה. זה חלק מן האמונה הדרוזית, היכולת להפריד בין הגוף לבין הנפש, האמונה בגלגול נשמות. אני חי כאן ובעצם אני שם, שם איתה. תכתבי בבקשה, ואולי כשאראה את סיפורך מתפרסם אחוש סוג של השלמה. את תספרי את סיפורי ואני לא אצטרך לשאת את כאבי בבדידות..."
לו ידעו החכמים הזקנים שישבו כדרך קבע וגלגלו את הנרגילה סביב אצבעותיהם ושבו לספור את החרוזים, את אשר התרחש בלב בני הנוער, אולי היו עוצרים במעט את מלאכת הגלגול. בשעה שהחזיקו את הנרגילה לא נזקקו לעישון סיגריה. הייתה זו הקלה, שעשוע שסב סביב שלושים ושלושה חרוזים צבעוניים, כמניין חיי ישו. הנרגילה יכולה הייתה להעסיק את היושבים שעות ולהרחיקם ממעשי שטות כגון שתייה או עישון מיותר ומזיק לבריאות. לו ידעו כיצד תוהה הנער שרץ ברחוב באותה העת בה הם מגלגלים את חרוזיהם, תוהה בין העולמות, אולי היו נועלים את שערי היציאה מן הכפר לעולמים ומתנתקים מן העולם החיצון.
אולם החברה תנקה את עולמה גם מן הקשר עם היהודים, התחייבה לחבור בנפשה ובגופה לכל מה שישראלי. וגם הנער הקטן, משום מה, הפנים יתר על המידה מחויבות זו, עד תום.
בכפר הקטן לא נולד לתוך הוויה תרבותית עכשווית. חנויות המזכרות לתיירים היו מקום ההתחככות של ילדי הכפר עם הזרים. התיירים, הישראליים במיוחד, טיילו בין החנויות, והוא ספג את לשונם והעניק לחכו מלשונם בלא שהרגיש בזאת.
משהגיע הזמן לפקוד את ספסל הלימודים שינה אורחותיו. בסיום יום הלימודים לא שב מיד הביתה, אלא היה יונק את רחובות העיר הגדולה כמו תינוק. מנסה ללמוד עוד ועוד על מכמני העיר. לא יכול היה לשקוע שעות ברחובות הזרים, כיוון שהיה עליו לשוב עד רדת החשכה לכפר הקטן. להיכנס בעד הדלת כמו כל דרוזי.
בתחילה יצא בגפו אל המרכזים העירוניים. במיוחד סבב במרכזי הקניות החדישים, או עלה וירד ברכבת התחתית. בשעה שהיה שב אל הכפר הייתה אמו בודקת את מראהו ומבטה היה יורד עד עמקי נשמתו. הוא היה הבן הגדול מבין תריסר ילדיה וכל שיערה בראשו חפופה הייתה על פי מידת אהבתה. את ריחה הסמיכה אליו, וידעה, שהריחות הנספגים בו עתה הולכים ומוחקים אט אט את מורשת האבות.
ידעה שישנו סוד קטן אותו הוא מחביא מפניה, סוד קטן שהלך וגדל למימדי ענק, סוד שהיה חגור על צווארו. היא ידעה שיום אחד, באופן כלשהו שלא היה ברור לה ממש, ייאלץ להשתחרר מן המועקות הללו, שנערמו כמו שקים עלובים תחת עיניו. אף לא פעם אחת הוציא מפיו מילה או חצי מילה על אהבתו לעיר הגדולה, על החיים האחרים שחלם לו בהיחבא שם, בין יציאותיו מן הכפר. הדרוזי יודע לשמור סוד. הדרוזי יודע לבטוח רק במי שנותן מבטחו בו, וסודות מן הסוג שהחלו נרקמים אצל סאמי לא היו סודות שניתן היה לשחררם לאוויר הכפר.
האם הייתה מכינה לכבוד סאמי מאכלי אהבה בשובו מיום העבודה בשעות אחר הצהריים או הערב. לשה ברכות פיתות דקיקות ופריכות, שניתן למרוח בהן מעט שמן זית או לבנה. בשר, וטאבולה. ישב סאמי והתענג על מיני נגיסים קטנים בטעם פלאפל. ישב ובעיני רוחו עלו תמונות היום בהן חזה בעיר הרחוקה. עם שובו לכפר שינה תכונותיו חוץ מהזיכרונות. בעדינות קיפל את חוויות היום. ניתן לחלק את היום לשני חלקים - הדרך לשם והדרך משם. בדרך לשם ספג בדרך כלל את ריחות הבוקר, את ריחות העשן שהבליח האוטובוס הישן. בשובו אגרו ליבו וגופו את כל המראות שעבר במשך היום כולו. רחובות צרים ורחובות שנפתחו ליד רמזורים בעליות השונות של העיר הגדולה. מפגש בין עיר תחתית שנגסה בה לשון ערבית, עיר כרמל או עיר הדר, שבהן נגסה השפה העברית. חנויות ורחובות השוק הנשקפים במסע דרכו.
בשעה בה טייל בסמטאות הכפר טסה נשמתו לריחות העיר, דמיין לעצמו שהוא בעיר זרה, ולא ילד שהפך לנער בכפר הולדתו. דמותה של וורדה שבה ועלתה בשיחתנו. בתחילה באופן מעורפל ולאחר מכן לבשה פנים ומידה גדולות ממה ששיערתי. סברתי בתחילה שהייתה אהבת נעוריו, כמו בשירו של שלום חנוך, אהבה שלא נאמרת, שלא נוגעים בה, שלא יודעים אותה. אהבה נשמרת ולא נודעת. בגיל ארבעים נזכר בנערה אותה פגש, נזכר בפגישה הראשונה איך היו יחדיו בים. ואם נדמה היה בהתחלה שנזכר כדי לספר לי, הרי ככל שרבו שיחותינו ידעתי, שזו שגרת חייו, הזיכרונות.
תיארתי לי אותה כנערה בג'ינס צמוד, חמודה ובישנית, מי שהכיר את סאמי בכפר הדרוזי הקטן, ידע שהוא בנו של השייח' הידוע. עד גיל שמונה עשרה היה כמו כל ילדי הכפר. למד במסגרת דתית, אם רצה ואם לא רצה. את השנים הראשונות עבר כמו כל ילדי השכנים. בחדר אחד למדו את חוקי הדת. סאמי הקטן מסתובב בין שבילי הכפר, רץ אחרי כדורגל, מנסה ללמוד קצת מסדרי החיים השמורים רק לעדה. כל כך בקיא היה בחוקים וכל כך האמין בדרך עד אשר לא ראה שמעבר לגבעות שוכנת עיר חדשה, עיר קורצת ומפתה. בימים בהם הילך בין הסמטאות ויצא אל הגבעות עם עדר הצאן של אביו, לא יכול היה לשער כי במרחק קצר נוצרים חיים אחרים, ללא תכתיבים וללא מוסכמות המגבילות את חיי הפרט.
לעיתים דמו בעיניו השיחות בשיעורי הדת וחלם להשתרע בין שבילי ההר ולשאוף מעט אוויר הרים לחיי נצח. הטבע קרץ לסאמי יותר מן החדר הסגור. הלימוד היה נטל בל יתואר והעולם האחר חיכה בצומת, ביציאה מן ההר.
מפגש ראשון בינו ובין ההוויה הישראלית, נערות שישבו לצידו פצחו בצחוק והוא התבייש לומר להן ששמו סאמי, על כן שינה שמו לרון. מיום שהפך לרון פיתח שתי ישויות, האחת מתקיימת בכפר הקטן והשנייה בשעה שכבש את העיר הגדולה. הפיצול הזה הפך להיות לטבעו העיקרי. על כל שיעשה מעתה בחייו יחשוב פעמיים, האחת כדרוזי והאחת כישראלי. לא ייתן לעצמו מנוחה מן הישראליות וירצה להיות אחד משלנו, כמו כולנו. משיכתו הגדולה הייתה דווקא לשפה העברית.
מוזר היה למצוא אותו משרבט לעיתים מספר שירים בעברית, רק כדי ליצור רושם על הבנות.
אימוץ סגנון הלבוש של הצעיר הישראלי, וכן, גם חוויית ההתאהבות, ניסיון האהבה החופשית, לא עצר בשערי הכפר, כפי שציפו כוהני הדת, אלא חדר לעולם הצעירים בלי שהרגישו בכך, בלי שרצו. שנים של ניסיונות התקבלות הניבו פירות בעקבות הפגישה המזדמנת עם ורדה .
פניה האירו לו, והוא בעיניו החומות, סבר שכבש את ליבה. מין תמימות חונקת הייתה לסאמי, תמימות שביקשה להשיג את כול העולם שהונח לפתחו. תכנן לקחת את הנערה, לחבק אותה בעת שהיו יחד, לנסות לעניין אותה ויהי מה, רק לא לשוב הביתה לכפר הקטן. לחזור הביתה היה לחזור בזמן, היה לחזור לאמונות שרווחו דורות רבים, לחזור להוויה תרבותית אחרת, חסרת חופש. לחזור הביתה היה להיתנתק מן החוויות שטעמן אחר, אסור אך מהנה. הנערה הביטה בעיניו ועיניה הכחולות מלאו בהבטחה ליום המחר. פגישות חטופות בים בחיפה, המכונית הישנה וורדה הם שהעניקו לסאמי פתח מילוט מחיי הכפר.
"תכתבי עלי," ביקש סאמי. בהשתדלויות שלו סיפר לי שגילה את הנפש התאומה שלו. "את נפשך אני יודע, את צריכה לכתוב עלי, וברגע שתסיימי לכתוב אני אהיה שחקן קולנוע. רק את יודעת לכתוב, ורק אני יכול להגשים לעצמי את החלום. כך זה יהיה. את תכתבי את הסיפור שלי. ובבוא היום אני אככב בסרט על האהבה הדרוזית האסורה, בין הדרוזי והיהודיה. את שמעת על הסרט 'הכלה הסורית?' אני אככב בסרט 'הכלה היהודיה לחתן הדרוזי'. לא יכולתי להינשא לוורדה היהודיה. את יודעת מה קורה לדרוזים שמתחתנים עם יהודיות? הם מנודים מן הקהילה הדרוזית, נזרקים לנצח מן המסגרת החברתית."
ורדה הייתה נערה בעלת שיער זהוב, מדי שבוע הייתה יוצאת אל הים, בהר הכרמל. סאמי היה בחור דרוזי בן כפר, שהספיק כבר להתגלגל בעיר הגדולה לא מעט פעמים. חייו של סאמי התאפיינו בשגרה דרוזית. כל הדרך לביתו יכול היה לפתח לעצמו תמונות עתידיות, על החיים שציפו לו עם הנערה. היא תהיה האישה של חייו והוא לא יוכל להראות אותה לעולם. האישה שהוא מנסה להחביא שנים רבות, ועלתה בכל מיני רגעים מביכים. ורדה יכולה הייתה לעלות כאשר ישב ושוחח עם בנו וורדה עלתה לתודעה כשטייל בין שבילי הכפר. ורדה הלכה עמו יד ביד ואיש לא ראה אותה. כך הנערה מן העיר חיפה, תלך עמו יד ביד בין שבילים נסתרים ואיש לא יראה אותם, כי אסורה היא עליו, אסורה לעולמים.
כאשר אני כותבת את השורות המשונות הללו אני תוהה על האיסורים הללו, שנחתו על העולם, האוסרים עלינו להתראות עם בני אדם אחרים, המחייבים אותנו להתחבא כל הימים ולהמציא כל מיני סיפורים כדי להגן על עצמנו מפני עצמנו.
סאמי שר שירי אהבה ומנגן על אכזבה וכאב. ואני, בניסיון החטטני שלי ובניסיון שלי למצוא פורקן, התחלתי לכתוב עליו. בחור באמצע חייו יושב ועושה מולי חשבון נפש, עד אשר כמעט התבייש בפני וניסה לומר לי בכל נימי נשמתו שכל שהתרחש בחייו היה מעשי חסד ואהבה. ובעצם, ישב והסתתר מפני כל שיכל להשיג והפך עצמו לשפן גדול, רק בכדי לזכות בחסד השבט.
"לא יכולתי לעשות זאת לאבי הכוהן הידוע. את חושבת שאני הצלחתי לשכוח את ורדה? לא, לעולם לא אשכח אותה. היא נמצאת אתי, חיה אתי כל הימים, גם אם אינה רוצה, אינה מצליחה להשתחרר ממני. אני לנצח איתה. ברגע שקידשתי אותה והייתי איתה היא לא יכולה להיות עם מישהו אחר בלי שאהיה איתה שם. אני טבוע בבשרה. זו אהבה יחידה במינה. תכתבי בבקשה, אני אומר לך, עוד יבואו לראיין אותך. את מדווחת מן השטח. את תספרי על האהבה הזאת בין הדרוזים לבין היהודיות. יש המון כמוני. אני הצלחתי להישאר במסגרת הדרוזית ולא יצאתי ממנה. אבל לבי, לבי, הו לבי, לנצח לבי נמצא במקום אחר. טוב, זו לא חוכמה. אני חי כאן ובעצם אני שם איתה. תכתבי בבקשה, בחרתי בחיים של פחדן, אחד שלא מכאיב למשפחה ולעדה, גם הכוח וגם העושר לא יביאו לי את האושר.
















