התאבדות מטופל מה צריך לדעת כדי להתמודד
התאבדות של מטופל מעוררת המון כאב ומעלה שאלות ותהיות רבות. ההתמודדות עם האובדן מורכבת אבל ההסתגלות למצב אפשרית גם אם היא נראית כעת רחוקה. המידע בעמוד זה מיועד לאנשי טיפול מכל התחומים שאיבדו מטופל לאובדנות. אנו מזמינים אתכם לקרוא ולהיעזר והכי חשוב לא להישאר לבד.
תמיכה, סיוע וקבלת מידע בנושא יכולים להיות צעדים ראשונים חשובים במסע ההתמודדות שלכם עם האובדן המצער.
בכל שנה כמיליון בני אדם מתים כתוצאה מהתאבדות ברחבי העולם. ההתאבדות נמנית עם עשר סיבות המוות המרכזיות ברב מדינות המערב. בישראל, הדיווחים הרשמיים הם על כ-500 מתאבדים מדי שנה, אולם, בקרב החוקרים רווחת הדעה כי המספרים אף גבוהים יותר.
התאבדות אמנם מסיימת מעגל כאב אחד של האדם שהתאבד, אולם היא מתניעה מעגלי כאב וטראומה רבים של בני המשפחה, החברים והקרובים של המתאבד ובכלל זה גם אנשי הטיפול. המספרים מלמדים כי כ-30% מאנשי טיפול יחוו התאבדות של אחד מהמטופלים שלהם ויתמודדו עם קשיים רגשיים לאחר ההתאבדות. ואתם לא לבד במעגל האבל והכאב.
כיום, ההנחה המקובלת היא שכל התאבדות מותירה אחריה כ-25 בני משפחה, חברים, מטפלים אנשים הקרובים למתאבד אשר הושפעו באופן משמעותי בעקבות ההתאבדות. משמעות עובדה זו היא שבכל שנה, אלפי אנשים מצטרפים למעגל השארים הכואב שיקיריהן התאבדו, אנשים אלו מכונים בספרות המחקרית "שארי התאבדות" (Suicide-loss survivors).
מהן החוויות השכיחות לאחר התאבדות מטופל? מה ניתן לעשות כדי להתמודד עם תחושות אלו?
פעמים רבות לאחר התאבדות מטופל מרגישים אנשי הטיפול מכלול רגשות הדומה לאלו הנחווים על ידי בני המשפחה. התחושה הראשונית שפוגשת אותנו לאחר התאבדות מטופל היא אשמה.
השאלות שעולות לגבי "האם יכולתי למנוע?" או "איך לא זיהיתי מראש?" הן שאלות קשות ומנקרות שלעיתים לא נותנות מנוח בימים והשבועות לאחר המקרה.
חוויות אשמה אלו מובנות וברורות, שכן למרות שרצינו מאוד לשמור על חיי המטופל שלנו, התוצאה הסופית היא שהוא או היא אינם. לצערנו, הסטטיסטיקה והידע הקליני מלמדים כי התאבדות יכולה להתרחש גם במצבים בהם כמטפלים עשינו את כל מה שצריך לעשות: הערכת סיכון, זיהוי, הפנייה לאנשי מקצוע נוספים, טיפול במגוון הכלים שעמדו לרשותנו ועוד. יותר מכך, חשוב שנזכור שבמקצוע שלנו, אנחנו פוגשים אנשים שנמצאים במצוקה, במצבי משבר, שמתמודדים עם הפרעות נפש שונות. לעיתים קרובות גם מתלווים למצוקה זו בדידות רבה ויאוש.
במצבים אילו פעמים רבות האדם לא יכול היה לראות אפשרויות אחרות להתמודדות ולפתרון המצוקה שלו. זה נובע מראיית מנהרה ונוקשות חשיבתית שמעלים את הסיכון לכך שהתאבדות תתרחש, גם ללא קשר לפעולות שנעשה במהלך הטיפול.
לכן, חשוב לומר בצורה ברורה התאבדות אינה מתרחשת בגלל מישהו והיא לא היא אשמתו של מישהו. גם לא של המטפלים. ישנם מצבים רבים בהם אנשי הטיפול, המשפחה והסביבה עשו כל שיכלו ולא ניתן היה למנוע את אירוע ההתאבדות.
חשוב גם לזכור שקשה מאוד לאתר מבעוד מועד אדם שרוצה להתאבד, ולמרות כל המחקר בנושא, עדיין היכולת לנבא מי יתאבד נמוכה מאוד, גם כאשר הניבוי נעשה על ידי מומחים. לעיתים, ניתן היה לדעת ולהבין את הרמזים להתאבדות רק "בדיעבד". להבנה זו יש חשיבות רבה שכן לא פעם בני המשפחה ואנשי הטיפול מרגישים אשמים מחמת התוצאה הקשה.
במצבים אלו אנו נוטים להעלות בזיכרוננו את הימים והשבועות שלפני ההתאבדות ומנסים לאתר סימנים ופעולות שבדיעבד יכלו להיות רמזים. אולם, איתור הסימנים ומשמעותם מתאפשר רק כשהתוצאה כבר ידועה ולכן האיתור הזה אינו מלמד על כך שיכולנו לדעת מראש שאלו רמזים לעתיד לקרות.
לצד האשמה, חווים אנשי טיפול מגוון רגשות כואבים כגון עצב עמוק, שוק, רצון להכחשה, בדידות עצומה, סטיגמה אישית ('אני לא מתאים למקצוע') ועוד.
יתכן ונחוש גם כעס על הסביבה (משפחה של הנפטר, אנשי צוות אחרים) על עצמנו, ועל המטופל ("איך לא אמר לי? למה לא נתן לי לעזור"). לעיתים נרגיש אף הקלה, בעיקר אם מדובר במטופלים שזמן רב אנחנו חוששים לחייהם. לא נדיר שיהיו לנו סימפטומים שאופייניים למצבי אבדן, דיכאון ופוסט-טראומה.
יתכן ויהיו נדודי שינה, מחשבות טורדניות שקשורות לערך שלנו, להתנהלות שלנו. ברוב המקרים אילו סימפטומים שחולפים לאחר זמן קצר ולא מגיעים לרף הקליני.
תגובות נוספות קשורות לתחושה המקצועית שלנו. הידע המדעי והקליני מלמדים אותנו כי לא פעם מטפלים נוטים. לקחת אחריות על ההתאבדות ("התאבד לי מטופל") שכן כאנשי מקצוע תפקידנו היה למנוע אותה. אחריות זו מובנת אך לא תמיד היא במקומה, שכן כאמור התאבדות נגרמת בגלל מכלול רחב של סיבות, חלקן הגדול לא קשור למפגש הטיפולי.
נושא נוסף שחשוב לדבר בו הוא הזיכרון הסלקטיבי שלנו. בשל היותה של התאבדות אירוע מצמרר וכואב מאוד, נוטים לא פעם שארי התאבדות ובכללם אנשי הטיפול להתמקד באירוע ההתאבדות ו"לשכוח" חלקים אחרים בסיפור חייו של האדם שמת, בתהליך הטיפולי שהיה, ולהתעלם או אף לשכוח ממצבים בהם תרמנו, סייענו למטופל ואולי אף מנענו מצבים קודמים בהם רצה למות.
דווקא בעת הזו חשוב לזכור שאקט הסיום של חייו של אדם אינו מלמד על כל חייו ומי שהיה, ואינו מלמד על כל הטיפול ומשמעותו ולכן רצוי להנכיח חלקים אלו, לחשוב על האדם גם בהקשרים אחרים מההתאבדות, להיזכר באירועים חיוביים, משמעותיים ונקודות בהם סייענו לו לאורך הדרך.
הזיכרון הרחב בשלל גווניו יאפשר הדגשה כי ההתאבדות הייתה רק מאפיין אחד מיני רבים של המטופל, ושעדיין אפשר ללמוד ולנצור אותו גם על הדברים החיוביים הרבים שעשה, על המשמעות החיובית של הטיפול בנקודות זמן שונות ועוד.
נושא מרכזי שמלווה לא פעם התאבדות של אדם היא חוויית הבושה. התאבדות של מטופל אינה אומרת דבר על טיב הטיפול שהיה ועלינו כאנשי טיפול. התאבדות מתרחשת גם בקרב מטפלים מנוסים ומצוינים. מרכיבים מרכזיים הקשורים לתחושת הבושה ועלולים להקשות על עיבוד האבל והחזרה לתפקוד הם הסטיגמה והבדידות.
אנשי טיפול נוטים לא פעם לחשוש מלשתף קולגות באירוע שהתרחש. יש חשש מביקורת, מתגובות מבוהלות של אחרים וכמובן מסטיגמה של אנשי מקצוע שאולי יגיבו בביקורתית ושיחדלו מלהעריך אותנו מקצועית ולהפנות אלינו מטופלים.
לעיתים קרובות מטפלים לאחר התאבדות מטופל חשים תחושת ספק מקצועי, כולל שאלות מהותיות לגבי היכולת להמשיך לטפל. להתאבדות מטופל גם השלכות על העבודה הקלינית של המטפל. החרדה להתאבדות נוספת "במשמרת שלנו", לעיתים מעוררת במטפל צורך לבדיקה דקדקנית מאוד, צורך גדול לשאול כל מטופל על אובדנות גם את אילו שאין אינדיקציה לכך, והפנייה יותר מרובה להערכה פסיכיאטרית.
יתכן ויהיה יותר קושי לקבל החלטות ויעלה צורך תכוף להתייעץ עם קולגות בגלל ירידה בתחושת הקומפטנטיות המקצועית וירידה באמון בשיקול הדעת שלנו. יתכן ונבקש לא לקחת יותר או באופן זמני מטופלים אובדניים. האפשרות להקל מעט מעומס המטופלים האובדניים יכולה אכן לסייע לנו בתקופה הראשונה. אנו מאמינים כי תחושות אלו מובנות וכי לעיתים חשוב להקשיב להם. מותר וחשוב לקחת זמן לעיבוד האבל האישי שלנו ולהקל על עומס העבודה שלנו.
למרות הנטייה להתבייש באירוע ולמרות הסטיגמה והספק שלעיתים מלווה אותנו, חשוב להדגיש שדווקא דיבור על ההתאבדות, שיתוף בתחושות והקשיים ועיבוד שלנו את המקרה מסייעים מאוד להתמודדות עם המצב. חשוב לזכור כי קבלת מידע, שיתוף ותמיכה חברתית וקולגיאלית מצד הסובבים הם כלים חשובים להתמודדות וחזרה לתפקוד לצד הכאב.
לקבלת מידע ולשיתוף יש משמעויות מיוחדות. לידע יש כוח, גם לידע לגבי השכיחות של מקרי התאבדות בקרב מטופלים, ההשלכות הרגשיות האופייניות ודרכי ההתמודדות המתאימות. בהקשר לנושא שיתוף ועיבוד דרך חשיפה עצמית של הקשיים ברור הוא שאנחנו כולנו יודעים זאת, אולם כאנשי טיפול כולנו יודעים שלעיתים אנחנו מתקשים בפעולות אלו על אף שברור לנו שהן חיוניות. זה הזמן לשתף, לא להישאר עם זה לבד ולגלות שיש סביבנו קולגות שיכולים להבין ולעזור.
שיתוף יכול לסייע לנו לגלות שהתאבדות התרחשה גם אצל קולגות שלנו, ונוכל לקבל מהם מידע, הבנה ואף לגלות דרכם שניתן להתגבר על התחושות הקשות בהמשך הדרך.
האם ללכת לשבעה? לפגוש את המשפחה?
אחד החששות השכיחים של מטפלים לאחר התאבדות מטופל הוא שהמשפחה תכעס עלינו כאנשי הטיפול, ואולי אפילו עלולה לתבוע אותנו על רשלנות מקצועית. חשש זה קשור להתלבטות של מטפלים האם ללכת לשבעה. המחקר והניסיון הקליני מלמדים אותנו כי ההמלצה הנכונה, במידה וזה מתאפשר, היא לפגוש את המשפחה.
קיימת חשיבות לקחת חלק באובדן ובאבל, לאפשר למשפחה להכיר בכך שגם אנחנו כואבים ומתאבלים על האדם היקר להם שנפטר שלא "עברנו הלאה". ברור הוא שמטרת המפגש אינה לתת מידע חסוי מתוך הטיפול אלא בעיקר להביע תמיכה, לשתף בכאב האישי ולבדוק האם המשפחה רוצה עזרה בהפניה לתמיכה וטיפול.
מה עשוי להשפיע על האופן בו נתמודד עם התאבדות של מטופל?
התאבדות של מטופל מתרחשת בכל השלבים המקצועיים שלנו. למטפלים צעירים היא עלולה להיות קשה יותר, שכן לניסיון ולפרספקטיבה לגבי עולם הטיפול יש ערך גם בנושא זה. ללא קשר, חלק ייחודי בקושי של מטפלים בהתמודדות עם התאבדות מטופל נעוצה בכך שלמטפלים אין מקום ברור להתאבל, אין שבעה לעבד בה את האבל ולעיתים הפרטים שהמטפלים יודעים הם כלליים ומעורפלים.
לא סתם הספרות המקצועית מגדירה את אנשי הטיפול במקרים אלו כ"אבלים נשכחים". לכן, רצוי למצוא דרכים וזמן לעבד את האובדן, בין עם בקבוצת הקולגות, במרפאה בה אנו עובדים או בכל דרך בה נוכל לייחד זמן ומקום לדבר על המטופל שהתאבד, לזכור אותו ולתת ביטוי לתחושות שאנו חווים.
מה יכול לעזור לנו כמטפלים להתמודד עם ההשלכות של התאבדות מטופל?
כשאדם יקר ואהוב מתאבד, לא רק המשפחה חווה משבר ושבר עמוק אלא גם הסביבה והאנשים הקרובים נאלצים להתמודד עם המאפיינים הייחודיים לשכול זה. לצד האובדן, החיים ממשיכים ועלינו כאנשי טיפול מוטלת המשימה הלא פשוטה לשקם את עצמנו וללמוד מחדש לחיות עם הכאב והאובדן.
קיימים מגוון דרכים להתמודד עם האובדן והאבל ולכל אחד יש את דרכו הייחודית. עיבוד האבל הוא הכרחי אבל הוא לוקח זמן ולכל אדם יש מסע ייחודי בדרך להסתגלות למציאות החדשה ולמציאת משמעות ותקווה להווה והעתיד. אין טעם להשוות ואין סיבה לחוש תחושות קשות כי ההסתגלות מבוששת להגיע.
ישנה חשיבות רבה לתמיכה הניתנת למטפלים לאחר התאבדות ותמיכה זו צריכה להתחיל כבר בעת ההודעה המרה. חשוב להבין ש"אתם לא לבד". עזרה מקצועית יכולה לסייע מאד לעיבוד האבל.
אקט ההתאבדות הוא אירוע טראומטי. ניתן לומר שמטפלים שאיבדו מטופל בהתאבדות נאלצים להתמודד עם הטראומה בנוסף להתמודדות עם האובדן, לפיכך בשכול על רקע התאבדות, יש לגעת ראשית בטראומה, לקלף אותה לאט לאט ובעדינות כדי שאקט ההתאבדות לא יצבע ויאפיל על כל הזיכרונות, ועל מנת לאפשר לנו להיזכר במטופל על כל גווניו.
מטפלים שמטופל של הם התאבד מדגישים את החשיבות הגדולה לדבר ולשתף, ולהתייחס לא רק למעשה ההתאבדות, אלא גם לאובדן שלהם, לאדם שהתאבד, למי שהיה ולזיכרונות ממנו.
כיום ישנם בישראל אנשי מקצוע רבים אשר מכירים לעומק את התופעה ויודעים איך לטפל בה ולכן חשוב מאוד לפנות לטיפול ממוקד אם אתם מרגישים צורך בכך! כיום פועלות בישראל קבוצות תמיכה למטפלים שאיבדו מטופל בהתאבדות.
קבוצות אלו יכולות להיות כלי חשוב ומסייע בנירמול התחושות הקשות ובעיבוד האבל וחזרה לתפקוד מקצועי.
התאבדות מטופל צובעת בצבעים מאוד קודרים את כל העשייה הקלינית שלנו. ראוי וחשוב להיזכר בעת הזו בכל אותם מטופלים רבים שנעזרו בנו, שסייענו להם, שאולי הצלנו אותם דרך עבודתנו, מהתאבדות. אותנו דבר נכון לעשות גם לגבי המטופל שסיים את חייו בהתאבדות, האם היו רגעים שחשנו שהטיפול עוזר? שהקשר משמעותי ומסייע? האם ייתכן שמנענו התאבדות קודמת שלו?
התבוננות מפוכחת יכולה לסייע לראות את עצמנו כאור יותר מגוון, שבו לצד הכאב גם סייענו רבות למטופלים אחרים ואולי אף למטופל הספציפי שבסופו של דבר התאבד.
המאמר נכתב על ידי פרופ' ירי גביעון מאוניברסיטת בר אילן, ופרופ' יוסי לוי בלז מהמרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, המרכז האקדמי רופין.
