רוני גאנם - החתן שיצא ולא חזר

 

אביו שירת שנים רבות במשמר הגבול ופרש בדרגת סגן ניצב. אח לחוסאם, רים, רמי, חכמאת, ויסאם ורנא. עוד אח במשפחה, האח הבכור, נפטר ממחלה קשה כשהיה רוני כבן שנה.בחודש אוגוסט 1993 התגייס רוני לצה"ל. הוא שירת כלוחם חי"ר בגדוד 'חרב' (הגדוד הדרוזי), ולאחר-מכן כמ"כ, סמל ורס"פ עד לשחרורו. מפקדיו תיארו אותו כ"ממושמע ורציני, בעל רמה אישית גבוהה, בעל כושר הדרכה ומשמעת עצמית."

 

כשהיה מ"כ של טירונים, כתבו לו חייליו בסוף המסלול: "אתה המפקד החזק ביותר, בריצה את כולם עובר. הסוד שאף פעם לא רצינו לגלות, שרק איתך אהבנו להישאר שבתות. אחלה בן אדם ומתאים כמפקד, ועל זה כל אחד מוכן להיות עד." ורוני כתב לחייליו: "... עברנו ביחד תקופה ארוכה, קשה ובלתי נשכחת. וגם אם היה קשה, תמיד תזכרו את הפתגם 'אין דבר העומד בפני הרצון'... אני מאמין בכם, שכל מה שלמדתם תבצעו בצורה הטובה ביותר. הייתם '10' של חיילים מורעלים, ואנשים טובים. ואני מברך וגאה בכם, על כל ההישגים הגבוהים שהגעתם אליהם בטירונות..."

לאחר שחרורו מצה"ל עבד רוני כמאבטח בסוכנות היהודית. לאחר-מכן עבד כקצין ביטחון במלון 'מרקיור' בטבריה. בעבודתו זו זכה בהערכה רבה מצד הממונים עליו. באפריל 2001 כתב לו מנהל המלון: "בחודשים האחרונים מחלקת הביטחון במלון בלטה בתפקודה היומיומי, ובמשימות מעבר לאירועים השוטפים במלון. ברצוני להביע את תודתי והערכתי האישית על המאמצים הרבים שהשקעת לאחרונה. אני מודה לך על גילוי היוזמה, האכפתיות ו'הראש גדול'."

באותה תקופה למד רוני בקורס למלצרות ומסעדנות, כדי להשתלב בעבודה במלון.

רוני לא הזניח את עיסוקו בספורט, והמשיך לשחק כדורגל בקבוצת 'בית"ר מג'אר'. היה שחקן מהשורה הראשונה בקבוצה, ותרם להצלחותיה ולעלייתה לליגה ב'.

בחודש אפריל 2002 החליט רוני לחזור לשירות קבע בצה"ל, באותה יחידה שבה שירת בשירות החובה. סיפר מפקדו, סא"ל נזאר: "רוני גילה יוזמה ורצינות ראויה לציון, וכבש את לב כולם באופיו הנעים, באדיבותו ובשמחת החיים שאיפיינו אותו. בשל היותו חייל מעולה ומפקד מצוין, קיבל רוני את תפקיד סמל המחלקה בפלוגה המסייעת. כל זאת, למרות הזמן הקצר ששירת בקבע. ואכן, רוני ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר, תוך הפגנת רגישות ומסירות אין קץ לפקודיו."

חודש לאחר שובו לצבא נשא רוני לאישה את ריטה. בני הזוג התיישבו בכפר מג'אר.

ביום 4.8.2002 נפל רוני בפיגוע חבלני במירון. באותו בוקר עלה בצומת שבע לאוטובוס אגד בקו 361 מחיפה לצפת, בדרכו לבסיסו. סמוך לצומת מירון התפוצץ באוטובוס מחבל- מתאבד. עשרות נוסעים נפגעו ותשעה נהרגו, ורוני ביניהם.

בן עשרים-ושמונה היה רוני בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכפר מג'אר. הותיר אחריו אישה, הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות.

ספד לרוני מפקדו: "לעד נזכור את רוני כמנהיג ומפקד מצטיין, אשר תרם רבות לצבא ההגנה לישראל והיה דמות נערצת, ומופת לחיקוי בקרב חיילי הפלוגה."

בטקס נטיעת עץ זית לזכר רוני בחורשת 'פול הריס' בצפת, חודשיים לאחר מותו, נשא בן דודו קינה: "כואב ועצוב אני, על מותך בן דודי/ כפרי הבוסר נקטפת, בטרם עת מאיתנו נלקחת/ כפרח יפה נבלת, וריחך ה

יסמיני בתוכנו הפחת/ מחבריך למדים נפרדת, וחוויות נעימות כמזכרת השארת/ את שחקניך בחליפות יפות הלבשת, והליכותיך הנעימות הנחלת/ אישה הורים ואחים עזבת, צלקת בליבם הטבעת."

 

חוסאם טאפש

 

בנם של ח'זנה ועבדללה. חוסאם נולד ביום 11.2.1992 בבית ג'ן שבגליל העליון, בן למשפחה דרוזית מכובדת ושומרת מסורת. ילד חמישי להוריו היה חוסאם, אח של מיקיל, זידה, אריג, חסן והג'ר.

מילדות חוסאם ספג בבית הוריו את ערכי המסורת הדרוזית, המעניקים קדושה לעזרה לזולת, אהבת האדם, אהבת המולדת והגנתה. הוא גדל והיה לנער יפה תואר, אהוב ואהוד, בעל חיוך מקסים ושמחת חיים תמידית, מי שבכל עת היה מוקף בחברים אוהבים.

ב-7.12.2011, זמן קצר אחרי שסיים את לימודיו התיכוניים, התגייס חוסאם לצה"ל, כשהוא ממשיך בכך מסורת ארוכת שנים של בני העדה הדרוזית. הוא שירת בחיל הלוגיסטיקה כנהג מבצעי בחטיבת החרמון. "את חוק שירותו הצבאי עשה חוסאם באהבה רבה", סיפרו בני המשפחה, "מעולם לא התלונן או קיטר, אדרבא כל חבריו ומפקדיו מספרים כי היה הראשון להתנדב ולקבל על עצמו כל משימה. בכך הועצמה תחושת הסיפוק שלו משירותו, ותמיד היה חדור גאוות יחידה עילאית".

חוסאם, שבכל עת ובכל תחום שאף להיות המוביל והמצטיין, עשה את כל שהוטל עליו במהלך שירותו באהבה ותרם הרבה מעבר לחובתו. הוא ביקש להצטיין ולהתקדם, ואף ייחל לקריירה צבאית בעתיד.חוסאם סיים שירות חובה מלא והשתחרר מהצבא. אולם לאחר תקופה קצרה, כשהחל מבצע "צוק איתן" במחצית 2014, הוא חזר ליחידה במטרה לתרום את חלקו. חוסאם גויס למילואים ונתן את כל כולו בלחימה. הוא פעל ימים ולילות, תמיד היה מוכן למשימות קשות והכול בלב אוהב, באמונה שלמה שחובתו המוסרית היא לתרום ככל יכולתו. לקראת סוף המבצע הוא נפצע והועבר לניתוח בבית חולים, אך רצונו העז להשתתף בלחימה עם חבריו הוביל אותו להחלטה לוותר על הטיפול והניתוח שנקבע ולחזור לשדה הקרב.

בתום מבצע "צוק איתן" זכה חוסאם לקבל אות הערכה ממפקדיו על תפקודו. "קבלת אות ההערכה לא הפתיעה את חבריו ומכריו של חוסאם", סיפרו בני המשפחה, "עבורם תמיד היה ברור מה רבה עוצמת מסירותו ונחישותו להשתתף בהגנת המולדת".

אחרי "צוק איתן", ועל אף שהוכר כנכה צה"ל, החליט חוסאם להמשיך בשירות בצבא בתנאי קבע, כנהג מבצעי בחטיבת החרמון. אלוף משנה אבינועם, מפקד היחידה בה שירת חוסאם, סיפר: "הבחירה של חוסאם לחזור ולשרת את המדינה אינה מובנת מאליה, ויש בה כדי להעיד עליו ועל הערכים שלאורם התחנך. חוסאם השתלב בחטיבה במהרה, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. המוטיבציה שאפיינה אותו וחיוכו התמידי העידו על אופיו המיוחד. חוסאם הצליח לגעת ברבים ולהיכנס ללבבות של כולנו. מפקדיו ורעיו הכירו את מסירותו, את השקעתו ואת רצונו לתרום ולהיות חלק ממשפחת חטיבת החרמון".

סמל ראשון חוסאם נפל בפעילות מבצעית ביום 17.7.2016, כאשר בעת סיור מבצעי ובעקבות כשל בטיחותי שאירע קודם לסיור התפוצץ רימון בקרבת החיילים. באירוע נפל גם סמל שלמה זלמן רינדנאו.

חוסאם היה בן עשרים וארבע בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבית ג'ן בהלוויה בהשתתפות אלפים רבים מוקירי העדה הדרוזית שהגיעו מכל הארץ, בהם נציגי ממשלה וחברי כנסת שהגיעו לכבד את זכרו. הותיר הורים, אח וארבע אחיות.

 

מוניר עמאר

 

בן הנא וסברי. מוניר נולד ביום 16.9.1968 בג'וליס. הוא גדל בג'וליס, בן למשפחה גדולה ולו שלושה-עשר אחים ואחיות.

ב-4.11.1986 התגייס מוניר לצה"ל. הוא שירת בחיל הרגלים, עבר קורס קצינים והמשיך לשירות קבע רב שנים, במהלכו התקדם לדרגת תת-אלוף. תפקידו האחרון היה ראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון.

מוניר ורעייתו נבאל בנו את ביתם בכפר ג'וליס, שם גידלו את ילדיהם מוראד, מירה וסברי.

מוניר נפל בעת מילוי תפקידו ביום 25.3.2016. בן ארבעים ושבע בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בג'וליס. הותיר אישה, שני בנים ובת, אם, שמונה אחים וארבע אחיות.

 

 

ריאד סיף

 

בן תמימה ומוראד, נולד ביום 17.1.1964 בכפר ינוח שבגליל המערבי. ריאד היה בן העדה הדרוזית. הוא למד בבית-הספר היסודי בכפרו, ולאחר מכן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון בתרשיחא וסיימו בהצלחה. ריאד היה נער שקט, חביב על חבריו, אהב ספורט ושיחק כדורגל בקבוצת "הפועל" בכפרו. לאחר שסיים את בית-הספר, הוא יצא לעבוד, חסך כסף ובעזרת הוריו בנה לעצמו בית בכפרו.

 

בפברואר 1983 התגייס ריאד לצה"ל. אחרי שעבר את אימוני הטירונות, הוא הוצב במפקדת חטיבתו. ריאד שאף לעבור קורס חובשים.

 

ביום 22.8.1984 נפל ריאד בעת שירותו הצבאי בלבנון.

 

מפקד יחידתו כתב עליו להוריו: "ריאד היה מסור, נאמן, אחראי, בעל מוטיבציה לשרת. היה אהוד על חבריו".

הוא הובא למנוחות בחלקת קברי משפחתו בכפר ינוח. הוא השאיר אחריו הורים ושישה אחים ואחיות.

 

מופיד סועאד

 

בן ודחה ומונהא. נולד ביום 28.10.1976 בכפר אבו סנאן בגליל. אח ללוטפי, פאדי, מוחמד, וטפא, ווסרא ועליא.

מופיד גדל בכפר ולמד בבית-הספר המקומי. הוא אהב מאוד את הלימודים והצליח בהם, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בתיכון ולצאת לעבוד, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

 

מופיד היה צעיר עדין, שקט ומאוד אהוד בכפר, מקובל בחברה ותמיד נכון לעזור.

 

בחודש אוגוסט 1997, לאחר כמה שנות עבודה, התגייס מופיד לצה"ל והחל לשרת בחיל-הרגלים, בגדוד סיור בדרום הארץ (הגדוד הבדואי).

 

בתום שירותו חזר מופיד לכפרו והחל לעבוד במפעל 'זוגלובק', אך כעבור שמונה חודשים לערך החליט לשוב לצבא, לשירות קבע בגדוד הסיור הדרומי. באותה עת הוא נישא לאמאל, והרצון לפרנס בכבוד את משפחתו היה המניע העיקרי לשובו לצבא.

 

בינואר 2000 נולדו לאמאל ומופיד התאומים סקר וסועאד. המשפחה גרה בשכירות באבו סנאן, ומופיד תיכנן לבנות במקום את בית הקבע שלהם. מופיד היה בעל נאמן ואב אוהב, ששאף לגדל את ילדיו ברווחה ולאפשר להם חינוך טוב וחיים מאושרים ללא מחסור.

 

ביום 9.1.2002 נפל מופיד בקרב סמוך לכרם שלום. באותו יום לפנות בוקר ניסתה חוליית מחבלים מרצועת עזה לחדור למוצב 'אפריקה' הסמוך לגדר המערכת. חיילי הגדוד הבדואי ששהו במוצב החלו להילחם במחבלים. במהלך חילופי האש הגיע למקום המ"פ אשרף והצטרף לקרב. בטרם חוסלו המחבלים, הם הצליחו להרוג ארבעה חיילים, ומופיד ביניהם. איתו נהרגו רס"ן אשרף ח'אלד הואש, רס"ל חנא אבו גאנם ורס"ל איברהים חמיירה.

 

לאחר מותו הועלה מופיד לדרגת סמ"ר. בן עשרים-ושש היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בכפר אבו סנאן. הותיר אחריו אישה ושני ילדים, הורים ושישה אחים ואחיות.

 

דיב אל הייב

 

בן חדר, נולד בשנת 1910 בכפר טובא שבגליל העליון, בן לשבט ערב אל היב. בחודש יולי 1948 פנה קצין המודיעין של ה"הגנה" אל ראש השבט וביקשו לשלוח איש נאמן עליו לאזור עקרבה שליד צפת כדי לברר מדוע נמצאים שם חיילים סוריים רבים. ראש השבט חסין מחמוד עלי היב (אבו יוסף) פנה אל דיב אל-חדר ואדם נוסף והטיל עליהם את המשימה המודיעינית. השניים נתפסו על- ידי החיילים הסוריים, נשלחו לכלא וכעבור שבוע הובאו למשפט. האדם השני, שלא היה אדם דתי, נשבע בקוראן לומר את האמת, הכחיש כל קשר ליהודים, נשפט לשלושה חודשי מאסר ויצא לחופשי.

 

דיב היה מוסלמי אדוק ומאחר שנשבע בקוראן לומר את האמת לא התכחש לה והודה כי נשלח על-ידי המודיעין הישראלי למטרות ריגול. דיב הואשם בבגידה בעם הערבי ובחודש אוגוסט 1948 הוצא להורג בכפר תרשיחא. השאיר אחריו, אישה מרים דבאן ושישה ילדים קטנים. דיב חויל לצה"ל לאחר מותו. מקום קבורתו לא נודע עד עצם היום הזה.

החלל הינו מקל''ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.

 

סייף ביסאן

 

בן נהיל ורמזי. נולד ביום 10.9.1987 בכפר הדרוזי ג'ת שבגליל המערבי, בן לאחת המשפחות הגדולות והמוכרות שבכפר. אח לאיימן, אלפת, ארקאן ודיאנה. ילד טוב וממושמע, נעים הליכות ואהוב על כולם.כבן למשפחה שרבים מבניה היו לוחמים ומפקדים במערכת הביטחון, ראה סייף את השירות המשמעותי בצה"ל כמטרה וכיעד, ונערך נפשית ופיזית לקראת שירות קרבי ביחידה מובחרת. הוא עמל במרץ על שיפור כושרו הגופני והתאמן בריצות ארוכות, וניסה להשפיע על חבריו ללכת בעקבותיו.

 

עם גיוסו לצה"ל, ב-20.11.2005, הצטרף סייף למשפחת "גולני" והיה מהבודדים מבני העדה הדרוזית שהצליח להתקבל ליחידת "אגוז" היוקרתית. בתום הטירונות ומסלול ההכשרה המפרך של שנה וארבעה חודשים, שבמהלכו עבר קורסים רבים, קיבל סייף את סיכת הלוחם הנכספת וענד אותה על מדיו בגאווה רבה.

 

סייף לחם עם חבריו במלחמת לבנון השנייה וצלח אותה בשלום. חמישה לוחמים איבדה "אגוז" בקרב שהתחולל ליד אביבים, עת טיהרו הכוחות בונקרים של החזבאללה בכפר מרון א-ראס שבדרום לבנון, אך נחישותו של סייף רק הועצמה ואמונתו בצדקת הדרך דרבנה אותו לצעוד קדימה. לאחר המלחמה ירדה "אגוז" לדרום, וקצרה הצלחות מבצעיות רבות במלחמה נגד תשתיות הטרור הפלסטיני ברצועת עזה.

 

סייף שהיה חדור מוטיבציה ומלא סיפוק חלם לצאת לקצונה ולפתח קריירה צבאית. בשובו הביתה לחופשות המעטות היו עטים עליו צעירי הכפר, ואל מול עיניהם המעריצות היה סייף מתאר את חוויותיו ו"מאכיל את הצעירים בצבא," כפי שהתבטא הדוד נאדים.

 

בחודשי שירותו האחרונים של סייף עזבה חטיבת "גולני" את דרום הארץ, אך לנוכח המצב הביטחוני המורכב הוחלט בצה"ל להשאיר את יחידת "אגוז" לפעילות ברצועת עזה וזאת בשל ההכשרה המיוחדת של החיילים ולנוכח כישוריהם לבצע פעולות מורכבות בעומק הרצועה. "זו יחידה שהחתירה למגע היא בראש סדר העדיפויות שלה," התבטא גורם ביטחוני. "כל החיילים ביחידה מפגינים אומץ ורמת מקצועיות גבוהה במיוחד. לא תמיד אנחנו שומעים על הפעולות של 'אגוז', אך היא הגיעה להישגים מאוד מרשימים במהלך הפעילויות בחודשים האחרונים, ובהם גם חשיפת מנהרות לירי קסאמים ופגיעה במחבלים."

 

באופן טבעי היו הוריו של סייף מלאי דאגה וחששו לשלומו. סייף לא סיפר היכן בדיוק הוא משרת, אך שב והרגיע אותם באומרו 'אם כתוב לי למות בעזה אז אמות בעזה, ואמות כמו גיבור יחד עם חבריי בסיירת 'אגוז'." אמר, ולא ידע את אשר ניבא.

 

סמל-ראשון סייף ביסאן נפל בקרב ברצועת עזה ביום 9.4.2008. בשעות הלילה פעל כוח מיחידת "אגוז" בשטח הפלסטיני שבדרום רצועת עזה, ליד מעבר כיסופים, בניסיון לאתר אמצעי לחימה ותשתיות טרור. במהלך הפעילות נתקל הכוח בחוליית מחבלים שפתחה לעברו בירי מהמארב. מהאש שהומטרה על הכוח נפצע סייף באורח אנוש, ומת מפצעיו בתוך זמן קצר. שניים מחבריו נפצעו באורח קל. מאש התגובה, שנורתה לעבר החוליה מהאוויר, נהרג פעיל חמאס.

 

סייף היה לחלל הדרוזי הראשון ששכלה יחידת "אגוז", והחלל הראשון של היחידה שנהרג בפעילות מבצעית מתום מלחמת לבנון השנייה. בהיוודע דבר האסון נהרו מאות מנחמים, בני כל העדות, לבית העם שביישוב ג'ת. בני המשפחה והחברים הכואבים סיפרו על סייף אשר ראה את עתידו בצבא, ואהב את המדינה ואת צה"ל כמעט יותר מאשר את בית הוריו.

 

סייף, בן עשרים ואחת בנופלו, הובא למנוחות בבית העלמין ביאנוח-ג'ת כשהמונים מלווים אותו בדרכו האחרונה. הותיר הורים, שני אחים - אחד מהם קצין בדרגת סרן בנח"ל, ושתי אחיות. "זו משפחה וילד שקשרו את גורלם עם המדינה בדיוק לפני שישים שנה," סיפר אלוף-משנה (במיל') מזיד עבאס, ידיד המשפחה. "סייף התנדב ליחידה המיוחדת וזו תכונה טבעית של כל המשפחה."

 

ארבעה חודשים קודם לנפילתו של סייף, ב-1.1.2008, נהרג בתאונת אימונים חברו הקרוב, סמל-ראשון תמיר נבואני מג'וליס, החייל הדרוזי הראשון בסיירת מטכ"ל. "לצערנו הרב זה המקרה השני בתוך חצי שנה שדווקא הבודדים מהמגזר שהתנדבו ליחידות מיוחדות נפגעים," הוסיף אל"ם עבאס. "זו פגיעה קשה, כי חיילים כמותם מהווים דוגמה לנוער שלנו, אבל אנחנו מאמינים שזו גזירה של כוח עליון."

 

מאלק גריפאת

 

בן סארה ומוחמד. נולד ביום 14.6.1978 בכפר גריפאת הסמוך לבית זרזיר, יישוב בדואי בעמק יזרעאל. ילד חמישי להוריו, אח לעווד, רואידה, רוזית, מלכה, חידג'ה, מאהר, דלאל, מנאל ורנין. למד בבית-ספר יסודי בכפרו, והמשיך לחטיבת-ביניים ולתיכון 'עמל 1' בזרזיר, אותו סיים בהצלחה במגמת חשמל-אלקטרוניקה. במהלך כל שנות לימודיו היה מאלק פעיל חברתי, בבית-הספר, בתנועת 'הנוער העובד והלומד' ובגדנ"ע. בן 14 סיים קורס מ"כים בגדנ"ע, אחר-כך סיים בהצלחה קורס מד"צים (מדריכים צעירים), לימודי מיומנויות לחיי שדה והישרדות. מאלק הדריך במועצה המקומית זרזיר ובמועצה האזורית עמק יזרעאל, בתנועת הנוער ובקייטנות הקיץ.

 

בחודש דצמבר 1998 התנדב מאלק לצה"ל, והחל במסלול הלוחם בגדוד הסיור הבדואי. כבר אז צפה לו רס"ן חיים לוי, מפקד מרחב בדואי צפון, קריירה צבאית: "מאלק מוכר לי כנער אחראי ומסור, בעל מוטיבציה גבוהה להצליח בכל תפקיד שמוטל עליו, ועוד בצעירותו דיבר רבות על כוונתו לפתח קריירה בצה"ל. כפי שהתמיד בפעילותו בכל פעילות נוער, אין לי ספק כי גם בשירותו הצבאי יתמיד בביצוע כל משימה המוטלת עליו בהצלחה, ויישאר זמן רב בשירות."

 

ואכן, מאלק הצטיין בשירותו ונשלח לקורס קצינים. בסיום הקורס שירת כמפקד מחלקה ובשנת 2002, כשהחל בשירות הקבע, הועלה לדרגת סגן ומונה לסגן מפקד פלוגה בגדוד חי"ר בצפון רצועת עזה.

 

ביום 5.9.2002 נפל מאלק בקרב סמוך לניסנית. מחבל פתח בירי על הג'יפ שבו נסע ופצע אותו קשה. מאלק הועבר לבית-החולים באשקלון, שם נפטר והוא בן עשרים-וארבע. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בבית זרזיר. הותיר אחריו הורים ותשעה אחים ואחיות.

 

בסאם אל סריעאה

 

בנם של אמטירה ועייאד. נולד ביום 15.10.1984 למשפחה בדואית גדולה שרוב בניה משרתים בצה"ל; בן לשבט אבו ג'ווייעד השוכן בבקעת ערד, מדרום לכפר כסייפה, בפזורה הבדואית שבדרום הארץ.

 

בסאם גדל והתחנך בכסייפה. עם סיום לימודיו החליט ללכת בעקבות אחיו, מוחמד, שהיה גשש מצטיין, ולהתנדב לצבא. מוחמד, ששירת ברצועת עזה, נפצע קשה כשהטנק שנסע בו עלה על מטען, אך למרות פציעתו הקשה ואובדן שני חבריו לטנק, דרש לחזור לתפקידו, ולאחר שיקומו הרפואי, חזר לשרת כגשש בעזה. בסאם שראה באחיו מודל לחיקוי, ביקש אף הוא להצטרף ליחידת הגששים, ולהמשיך את המסורת המשפחתית.

 

עם גיוסו, ב-15.3.2004, הוצב בסאם בחיל מערך הגנת הגבולות והרגלים ונשלח לבית הספר לגששים. בתום טירונות בת שנים-עשר שבועות בבסיס האימון הפיקודי "דרום", עבר בסאם קורס גישוש בן חודש וחצי, ולאחריו הוצב בעוצבת "אדום" – האוגדה המרחבית המופקדת על הביטחון השוטף לאורך גבולה הדרומי של ישראל. מפקדיו וחבריו מספרים כי היה גשש ממושמע וחרוץ, מקצועי ומנומס, וכי אהוב היה על כולם.

 

רב-טוראי בסאם אלסראיעה נפל ביום 11.12.2004 בפעילות מבצעית באזור נחל פארן שבערבה. אותו לילה יצא כוח של גדוד "קרקל" ממוצב "עשת" בג'יפ מסוג "האמר" בעקבות התרעה שהתקבלה בגדר המערכת שעל גבול ירדן. ארבעה נסעו ברכב: בסאם – הגשש, מפקדת כיתה, לוחמת ונהג. בשל הגשמים הכבדים שירדו באזור הייתה הדרך משובשת מאוד והנסיעה קשה. במהלך הסריקות שערכו איבד נהג הג'יפ את השליטה עליו, והרכב התהפך. בסאם, שבשל תפקידו כגשש לא היה חגור חגורת בטיחות נפל מתוך הרכב, ונמחץ למוות. צוות רפואי שהוזעק למקום נאלץ לקבוע את מותו. שלושת חבריו שנסעו עימו בג'יפ נפצעו קל.

 

בסאם היה בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בכפרו כסייפה. השאיר אחריו הורים ועשרה אחים ואחיות: סאלם, מחמד, עיידה, סבחה, נאגחה, עבד סאלם, ראידה, בסמה, זאהי ונאיף.

 

קדור ענאן

 

בן אמאנה ונזי. נולד ביום 11.9.1971 בכפר הדרוזי דלית אל כרמל, בן בכור למשפחה בת ארבעה ילדים. ענאן למד בכפר הולדתו וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר "קופטאן חלבי". הוא היה חביב על חבריו לכיתה ועל צוות המורים. חלומו של ענאן, כבן לאב איש צבא קבע, היה להתגייס לצנחנים. חלומו התגשם בחודש נובמבר 1989, עם גיוסו לצה"ל. את כל שירותו עשה ענאן בצנחנים. הוא התחיל את דרכו כלוחם מן השורה, והמשיך להתקדם במסלול הפיקוד עד לדרגת רב-סמל פלוגתי ולבסוף שימש נגד משמעת בשירות הקבע. ענאן היה צנחן במלוא מובן המלה, שירת בנאמנות והיה גאה ושלם עם עצמו בדרך בה בחר. הוא השקיע בביצוע תפקידו מעל ומעבר לנדרש. היה מקצועי, אחראי ומסודר, איש צבא למופת, אהוד על מפקדיו, פקודיו וחבריו.

באפריל 1993, במהלך אימון, נפצע ענאן בצווארו מקליע של מאג וחייו ניצלו לאחר ניתוח מורכב. ביום 22.1.1995 נפל ענאן בעת מילוי תפקידו בפיגוע חבלני בצומת השרון-בית ליד. הוא סייע בהגשת עזרה רפואית לפצועים לאחר הפיצוץ הראשון ונהרג בפיצוץ השני. בן עשרים ושלוש היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בעוספיה. ענאן הותיר אחריו הורים, שתי אחיות - לינה ושרה, אח - הישאם וארוסה - ענת, עמה שקד על בניית בית לבן ויפה בדלית אל כרמל, שלא זכה לחנוך. לאחר נופלו הועלה ענאן לדרגת רב-סמל ראשון. לפני מותו היה ענאן מועמד החטיבה לקבלת אות "מצטיין הרמטכ"ל". חטיבת הצנחנים החליטה שהוריו וארוסתו ענת יקבלו בשמו את התעודה בבית הנשיא, ביום העצמאות.

מתוך ההספד שנשא מפקדו של ענאן: "לאורך כל שירותו הצבאי הצטיין ענאן בכל שעשה. רצונו להצליח היה מופת לכולנו. ... ענאן היה ה'אבא' של חיילי הפלוגה וידע לדאוג לחייליו. ...ענאן שאף להגיע לקצונה והחל באחרונה בתהליך קבלה לקורס קצינים...". חלום שנקטע בטרם עת. במכתב תנחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "... ענאן שירת כרב-סמל פלוגתי בבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים ותואר על ידי מפקדיו כנגד אחראי, אשר ביצע עבודתו במקצועיות ובמסירות והיה אהוד ומקובל בקרב הסובבים אותו. צבא ההגנה לישראל מצדיע לענאן, ובאמצעותו לעדה הדרוזית כולה, על השתתפותה במאבקנו בדרך השלום...".

 

חוסיין סועאד

 

בן שרה ואחמד. נולד ביום 5.1.1985 בכפר מג'אר. ילד שני במשפחה, אח של יוסרה, אימאן, חאדר, עבאס, קיפאי, סעיד וחמזה.

ביום 2.9.2007 התגייס חוסיין לצה"ל, לחיל הים. הוא עבר קורס קצינים, ולאחר השירות הסדיר המשיך לשירות קבע בחיל.

חוסיין גר בכפר מג'אר עם רעייתו ראועה, בתם אייה ובנם אחמד.

סרן חוסיין סואעד נפל בעת מילוי תפקידו ביום 11.11.2017. בן שלושים ושתיים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הבדואי במג'אר. הותיר אישה, בת ובן, הורים, ארבע אחיות ושלושה אחים.

 

יאסר ג'ועאמיס

 

בן אמנה וחסן. יאסר נולד ביום 20.4.1972 בבית החולים בנצרת. הוא גדל בזרזיר שבצפון הארץ. ילד שישי להוריו, גדל במשפחה שבה שלושה-עשר ילדים.ב-25.3.1992 התגייס יאסר לצה"ל. אחרי שעבר טירונות קרבית ואימון מתקדם הוא נשלח לקורס גששים, סיים אותו בהצלחה ושירת כגשש בחטיבת השומרון. יאסר היה חייל אהוב ומוערך ביחידה. בשנת 1995 הוא סבל מהתייבשות במהלך פעילות ואושפז לזמן מה, אך משהחלים חזר לתפקידו כגשש.

בתום שירות החובה המשיך יאסר לשירות קבע ביחידה כגשש בכיר. עם השנים הוא התקדם לדרגת רב-סמל בכיר. במקביל לשירותו השקיע יאסר בלימודים, והשלים את לימודיו התיכוניים לבגרות.

מראשית שירותו יאסר הצטיין בתפקיד וכבר אחרי שנה אחת בצבא, באפריל 1993, ביום העצמאות הארבעים וחמישה של מדינת ישראל, הוענקה לו תעודת הצטיינות מטעם אלוף פיקוד המרכז – ואחריה באו עוד כמה וכמה תעודות, על הצטיינותו בשירות ועל חלקו של יאסר בתפיסת מסתננים ומחבלים. "אופן ביצוע תפקידך מבטא אחריות, מקצועיות, אומץ לב, מצוינות ודוגמה אישית", כתב ליאסר בתעודת ההצטיינות אלוף משנה ערן מקוב, מפקד החטיבה.

מיד כשהחל בשירות הקבע יאסר נשא לאישה את ג'מילה, קרובת משפחתו. בני הזוג הקימו את ביתם בזרזיר, שם גדלו שלושת ילדיהם: אמל שנולדה בשנת 2000, מוחמד יליד 2002 וחסן, שנולד בראשית 2009. יאסר היה בעל ואב מסור, אשר בכל חופשה מהצבא מיהר הביתה להיות עם משפחתו. הוא הירבה לעסוק בפעילויות שונות עם ילדיו, והילדים תמיד שמחו להיות איתו כי כל פעילות איתו הייתה כיף, כדבריהם.

את הזמן בבית ניצל יאסר בעל ידי הזהב גם לשיפוצים – מדי שנה הוא שיפץ, והבית היה תמיד מטופח מאוד. שבוע לפני נפילתו הוא סיים שיפוץ נרחב בבית, שכלל עבודות אבן מיוחדות.

בחודש יוני 2014, אחרי שמחבלים חטפו ורצחו שלושה צעירים בשומרון, התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר. כעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.

יאסר נפל בפעילות מבצעית ביום 11.7.2014. באותו יום, סמוך לתחילת מבצע "צוק איתן" בדרום, נקרא יאסר לבדוק מטען חשוד באזור שבי שומרון. בדרך הרכב בו נסע התהפך, והוא נהרג.

יאסר היה בן ארבעים ושתיים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ג'ואמיס-זרזיר. הותיר אישה, בת ושני בנים, הורים, שמונה אחיות וארבעה אחים.

אחרי נפילתו הועלה יאסר לדרגת רב-נגד.

 

רב סרן אשרף מזאריב דמות להערצה

 

בן פתחיה וח'אלד. נולד ביום 15.8.1973 במזאריב, כפר בדואי בצפון הארץ. גדל במזאריב עם ארבע אחיותיו - סמר, סאמיה, אמאל ועדבה ושני אחיו - יוסף ועסרי. למד בבית-הספר היסודי במזאריב והמשיך לתיכון 'עמל 1' בזרזיר, אותו סיים בהצלחה עם בגרות מלאה.

אשרף אהב מאוד את בני משפחתו וכיבד מאוד את הוריו. גיסתו, אבתסאם, תיארה את הקשר המיוחד שנרקם בינו לבין אחייניו וסיפרה על המסירות יוצאת הדופן שהפגין כלפי ירין, אחיינו שחלה: אשרף חיפש במשך שעות אחר המתנה שבה חפץ הילד ולא ויתר עד שמצא את מבוקשו. כשבא לבקרו ובידו המתנה, גרם אשרף אושר כה רב לילד, שכוחותיו של זה שבו אליו והוא החל להתאושש ממחלתו. טוב לבו של אשרף, רגישותו ונכונותו להיחלץ לעזרת כל אדם ובכל עת הקנו לו אוהבים רבים ויחס של כבוד.

אשרף היה חניך בתנועת הצופים בכפרו במשך כל שנות לימודיו. בזמנו הפנוי, כשלא היה עסוק בלימודים או בתנועת הנוער, הקדיש זמן לספורט: אהב לרוץ וגם לשחות ובכל הזדמנות היה מגיע לים או לבריכה ומבלה שעות ארוכות בשחייה להנאתו. הוא ציפה בכליון עיניים לגיוסו לצבא על אף שהרעיון לא זכה לתמיכה גורפת בקרב משפחתו.

באפריל 1994 התגייס אשרף לצה"ל. הוא החל במסלול לוחם בגדוד הסיור המדברי (הגדוד הבדואי), פיתח אהבה גדולה לצבא והשתלב היטב ביחידה. הוא התגלה כחייל למופת וכלוחם מן השורה הראשונה; הצלחתו העצומה בזמן כה קצר היתה חסרת תקדים עבור תושבי הכפר והאזור בכלל והוא היווה מושא לגאווה. כשהגיע לחופשות, לא פסק מלדבר ולחשוב על הצבא. בגופו היה עם משפחתו אך ברוחו ובנפשו היה עם חבריו ליחידה.

בזכות נתוניו הגבוהים והודות למוטיבציה שהוכיח, נשלח אשרף לקורס קצינים, סיים אותו בהצלחה וחזר לגדוד כקצין. באפריל 1997 החל את שירות הקבע וכעבור זמן-מה מונה למפקד פלוגה בגדוד הבדואי. אשרף היה מ"פ נערץ, שהנהיג במקצוענות את חייליו בפעילותם המבצעית באזור רצועת עזה, אך גם ידע לדאוג לרווחתם ולטפל בבעיותיהם האישיות.

אשרף תיכנן להינשא ליסמין, ארוסתו, והחל בבניית ביתו, סמוך לבית הוריו. היו לו חלומות רבים, תוכניות ושאיפות לחיים שלמים. אמור היה לצאת ללימודים מטעם תכנית 'אופק' של הצבא, אך לא זכה לכך.

ביום 9.1.2002 נפל אשרף בקרב, סמוך לכרם שלום. באותו יום, לפנות בוקר, ניסתה חוליית מחבלים מרצועת עזה לחדור למוצב 'אפריקה' הסמוך לגדר המערכת. חיילי הגדוד הבדואי ששהו במוצב החלו להילחם במחבלים. במהלך חילופי האש הגיע למקום אשרף, מפקד הפלוגה, והצטרף לקרב. בטרם חוסלו המחבלים, נהרג אשרף ועימו נפלו עוד שלושה מחייליו: רב-סמל חנא אבו-גאנם, רב-סמל איברהים חמיידה וסמל-ראשון מופיד סואעד.

אשרף היה בן עשרים-ושמונה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בבית זרזיר. הותיר הורים, ארוסה, ארבע אחיות ושני אחים. לאחר מותו הועלה לדרגת רב סרן.