מה מניע ילדים לתת לאחרים?

 

מה מניע אנשים לעזור, לתרום, להתנדב, לתת לאחרים? האם ייתכן שרווחה נפשית ושביעות רצון הן אלו שמפעילות אותנו והופכות אותנו לפרו-חברתיים? השאלות הללו – אשר רלוונטיות לילדים ומבוגרים, בשגרה ובחירום, מעסיקות את ד”ר חגית סבטו, פסיכולוגית חינוכית מומחית וחברת סגל בתוכנית לפסיכולוגיה חינוכית וקלינית של הילד בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

 

 

במחקריה של ד”ר סבטו, אשר עוסקים בפסיכולוגיה חברתית והתפתחותית, היא חוקרת קבלת החלטות חברתיות, בעיקר של ילדים בגילי גן חובה ובית ספר יסודי. “בתקופת הילדות האמצעית (גילי 6-5 עד 12-11) חלים שינויים רבים ברמה ההתפתחותית: גם מבחינה קוגניטיבית, החשיבה הופכת מורכבת יותר, וגם מבחינה חברתית (חשיפה לערכים, נורמות וציפיות).

 

 

כך, עם הגדילה, המוטיבציה האגוצנטרית פוחתת וילדים יותר ויותר מתאימים את עצמם למה שמצופה מהם, לנורמות של חלוקה, נתינה ועזרה. הם מתנהגים לפיהן גם אם זו לא משאת נפשם וגם אם זה בא על חשבונם. מעניין גם שעם הפנמת הנורמות,  ילדים מדווחים על יותר שביעות רצון ותחושה חיובית אחרי ההחלטה לעזור לאחר, מה שיכול להגביר את הרצון שלהם לתת ולעזור לאחרים גם בפעם הבאה”, מסבירה ד”ר סבטו.

 

 

במחקרן האחרון, שזכה במענק מהקרן הלאומית למדע, ביקשו החוקרת וצוות החוקרות שעובדות עמה לבדוק את הקשר בין מידת משאבים ומעמד כלכלי להתנהגות של נתינה, אצל ילדי בית ספר יסודי. הנושא נחקר רבות במבוגרים אך לא בילדים. “ילדים גדלים בהקשרים חברתיים וההורים משמשים להם מודל. במחקרנו, מעמדם הכלכלי נבחן גם מבחינה אובייקטיבית (משתנים כגון הכנסה, השכלה ומגורים) וגם מבחינה סובייקטיבית (איך הילדים תופסים את עצמם ביחס לבני גילם)”, מסבירה ד”ר סבטו.

 

 

במסגרת המחקר ביצעו החוקרות כמה ניסויים התנהגותיים בבתי ספר יסודיים ברחבי הארץ ובמעבדה הפתוחה במוזיאון המדע בירושלים, שבהם הילדים (כמה מאות נבדקים) מקבלים בתמורה להשתתפותם אסימונים (שהם יכולים להחליף בפרסים) ונשאלים על נכונותם לחלוק אותם עם ילד אחר.

 

 

באחד הניסויים חילקו החוקרות לילדים בני 12-10 ארבעה או שמונה אסימוני משחק בהתאם להגרלה שבה נפתח הניסוי. הילדים יודעו שבתום הניסוי יוכלו להחליפם בפרסים. אחר כך נשאלו אם ירצו לתרום אסימונים לילד אחר שלא השתתף בניסוי. למחצית המשתתפים נאמר שהוריו של אותו ילד לא יכולים לקנות לו מתנות.

 

 

נמצא כי ילדים שקיבלו ארבעה אסימונים תרמו יותר (באחוזים) מילדים שקיבלו שמונה אסימונים. “זה תואם את מה שרואים במחקרים רבים בקרב מבוגרים: אלו שיש להם פחות – נותנים יותר, כפי הנראה מתוך הזדהות, הזדקקות לקשרים חברתיים ורגישות לאחר. לבעלי העודף, לעומת זאת, יש לרוב תחושת כוח חזקה יותר. כפועל יוצא הם עשויים להיות מרוכזים יותר בעצמם ופחות אמפתיים. זה נכון לכל היררכיה חברתית”, מסבירה ד”ר סבטו.

 

 

בניסוי נוסף שאלו החוקרות ילדים בני 12-10 כיצד לדעתם ינהגו ילדים במקרה כזה (שבו חלק מקבלים ארבעה אסימונים וחלק שמונה), ורובם שיערו שילד שיש לו פחות – ייתן יותר. לדברי ד”ר סבטו, “הילדים צפו נכון את ההתנהגות כיוון שהם מכירים את העולם החברתי והנורמות שסביבם. במקביל, כששאלנו אותם על תפיסת הנורמה שלהם, הם ציינו שילדים שיש להם יותר צריכים לתת יותר, אבל בפועל ידעו שההתנהגות תהיה אחרת”.

 

 

בניסוי נוסף, שנערך במעבדה הפתוחה במוזיאון המדע בירושלים ועדיין נמשך, בוחנות החוקרות ילדים בני 12-8 והוריהם. גם כאן מחולקים לילדים אסימוני משחק שמוחלפים לפרסים והם נשאלים אם יסכימו לתת לילד שלא קיבל כלל. בנוסף הם צריכים לדרג את עצמם מבחינה כלכלית ביחס לסביבתם (על גבי סולם שבו הדרגה העליונה מייצגת ילדים ש”יש להם משחקים רבים, בית גדול” וכדומה, והדרגה התחתונה מייצגת את אלה שאין להם). גם הוריהם צריכים למלא שאלון – על השכלתם והכנסתם ביחס לממוצע במשק, ולדרג את עצמם מבחינה כלכלית ביחס לאחרים בקהילתם (מדגם שעדיין נאסף).

 

 

עד כה גילו החוקרות כי הדירוג של הילדים לא תואם את הדירוג של הוריהם. כלומר, תפיסת הילדים לא תואמת את מציאותם האובייקטיבית. כך למשל, ההורים דיווחו על הכנסה ממוצעת וילדם דירג את עצמו גבוה בסולם הכלכלי. “החוויה של ילדים לא תמיד תואמת לנתונים האובייקטיביים. ככל שגילם נמוך יותר, תפיסתם יותר אופטימית והם יותר שבעי רצון. עם העלייה בגיל הם הופכים יותר ריאליים, מודעים וחשופים ואז הערכותיהם הרבה פחות חיוביות”, מציינת ד”ר סבטו.

 

 

בנוסף נמצא כי ככל שמעמד ההורים גבוה יותר, ילדיהם נותנים פחות מפרסיהם לאחרים ככל שגילם עולה. לדברי ד”ר סבטו, “זה יכול להעיד על מידת ההשפעה של הבית על התנהגות של ילדים, ובכלל זה גם נתינה, לאו דווקא באופן מודע”.

 

 

במחקרן הבא יבחנו החוקרות כיצד השוואה חברתית במעגלים רחבים יותר משפיעה על נתינה. לדברי החוקרת, “במחקר הנוכחי גילינו שילדים קטנים מעדיפים להיות “ראש לשועלים” ולא “זנב לאריות” (כלומר, חזק בקבוצה של חלשים ולא חלש בקבוצה של חזקים), ועם הגיל זה מתהפך. כעת אנחנו מתכננות לבדוק כיצד מיצוב הפרט בתוך קבוצה חברתית משפיע על עזרה לזולת”.