פקיעין והתושבים לדורותיהם בעיני שייך גדבאן

 

 

הסוחרים המקומיים הדרוזים בסביבת המעיין ובסמטאות גלעין הכפר בפקיעין, מחכים לכל מבקר שיגיע וילמד על המקום, שכל מי שמגיע אליו מיד מתחבר לאנשים, לסביבה ולמקום ובעיקר למאכלים הטעימים האותנטיים של הדרוזים.

 

 

שייך ריאד גדבאן אחד האנשים שהתברך בשליטה חזקה בשפות שונות, מנגן על כלים מוזיקאליים שונים, איש הליכות, מלומד, מלא בידע על התרבות המקומית ובעיקר אוהב את המקום והאנשים ומשווק את הישוב לתיירים בשליחות עצמית.

 

 

שייך ריאד מדבר על דו קיום אמיתי בין העדות השונות בפקיעין, ולוקח אותנו לסייר בין החלווה, בית הכנסת והכנסיה והבתים המוסלמים, הסימטאות הצרות מחברות את כולם ביחד, באהבה וכבוד הדדי וקבלת האחר.

 

 

מה שנרשם על פקיעין בספרים השונים, שבפקיעין התגלתה מערת קבורה המעידה על התיישבות במקום בין השנים 3,500 ל 4,500 לפני הספירה בערך.

 

 

על פי הארכיאולוג יוחנן אהרוני בספרו התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, נמצאו בתל חרשים מדרום לפקיעין מכלול של מבנים מתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל "המאה ה-13 לפנה"ס, על פי יצחק בן צבי בספרו שאר ישוב, תל חרשים ח'רבת א-תליל הייתה מקום ההתיישבות הקדום בפקיעין.

 

 

על פי יוחנן אהרוני לאורך בקעת פקיעין ובסמוך לה היו כעשרה מקומות התיישבות בתקופת הברזל בארץ ישראל, ביניהם חרבת אסל, חרבת עובד, חרבת ג'וס ואחרים.

 

 

תחילתו של היישוב הדרוזי במקום הוא במאה ה -11, ואילו הנוצרים נמצאים בכפר מאז התקופה הביזנטית בארץ ישראל, עובדי אדמה.

 

 

יהודים בפקיעין הוזכרו בשנת 1522 (רפ"ב) בספרו של הנוסע רבי משה באסולה, שספר על מנהג שרווח בקרב יהודי ארץ ישראל לפקוד את פקיעין בפסח שני.  בשנת תק"ב 1742 שהו ר' חיים אבן עטר וחבורתו במקום עד שהחליטו לעבור לירושלים.

 

 

השם פקיעין מופיע לראשונה בשנת 1765 אצל רבי שמחה בן יהושע אשר מספר על הכפר וקורא לו בשם פקיעין. לפי דבריו באותה העת היו בכפר כחמישים יהודים בעלי בתים כלומר חמישים משפחות יהודיות.

 

 

לפי רשימות המיסים של הממשל העות'מאני, היו ביישוב באמצע המאה ה-16 בין 33 ל-45 משפחות יהודיות, בהן משפחת תומא הכהן, משפחת כהן עודי, ובני משפחת זינאתי, שנשארה בכפר עד יום זה.