בפקיעין חג אלאדחה זה מסורת, צריך ללמוד מהם

פקיעין מועצה מקומית משנת 1958 שוכנת בגליל העליון מערבית לבית ג'אן ומזרחית למעלות תרשיחא, עם אוכלוסייה שברובה דרוזית.

בזמן שבכפרים הדרוזים והערבים בישראל הרעישו ויצרו רעשים שהחרישו אוזניים בזיקוקים, בלטו בהתנהגות מופתית תושבי פקיעין, שייחדה אותם התנהגות מחברת בין כולם, למרות המחלוקת והסכסוכים בתקופת עשרת הימים הקדושים שלפני חג אלאדחה, בהם הדתיים ושומרי המסורת פקדו את בתי התפילה, שאר האוכלסייה הדליקה נרות במקום מתפוצצים וזיקוקים.

ביום החג למרות שהיה יום כיפור, הרבה אנשים מהכפרים העדיפו לעשות את החג בבתי מלון בישראל ובחו"ל, רחוק מכולם, האוכלוסייה בפקיעין ברובה נשארה בבתים, להיות קרובים למשפחות, וביום החג כולם יצאו לתהלוכה המסורתית ברחובות הכפר ובסוף התהלוכה במעיין אלבלד קיימו הופעה מסורתית שהיתה מלווה בתרבות מקומית ושירה לחג.

כל מי שביקר בכפרים האחרים, לא היה יכול להתעלם מכמות הפיצוצים שעולה המון כסף ולא תורמת שום דבר חיובי למען הדורות הבאים.

מבט היסטורי: פקיעין על פי הארכיאולוג יוחנן אהרוני, בספרו התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, נמצאו בתל חרשים מדרום וצמוד לפקיעין של היום מכלול של מבנים מתקופת התנחלות בני ישראל בארץ במאה ה-13 לפנה"ס.

על פי יצחק בן צבי בספרו שאר ישוב, תל חרשים הייתה מקום ההתיישבות הקדום בפקיעין. על פי אהרוני לאורך בקעת פקיעין ובסמוך לה היו כעשרה מקומות התיישבות מתקופת בית ראשון כמו חרבת אסל, חרבת עובד, חרבת ג'וס ועוד.

תחילתו של היישוב המוסלמי והדרוזי במקום הוא במאה ה-11, ואילו הנוצרים הגיעו אליו עם תחילתם של מסעי הצלב בסוף אותה מאה, פלחים עובדי אדמה יהודים בפקיעין הוזכרו בשנת 1522 (רפ"ב) בספרו של הנוסע רבי משה באסולה, שספר על מנהג שרווח בקרב יהודי ארץ ישראל לפקוד את פקיעין בפסח שני. באותה בעת נקרא הכפר בשמו הערבי 'בקיעה'. גם בתשובה בשו"ת המבי"ט מכונה הכפר בשמו הערבי. בשנת תק"ב 1742 שהו ר' חיים אבן עטר וחבורתו במקום עד שהחליטו לעבור לירושלים. השם פקיעין מופיע לראשונה בשנת 1765 אצל רבי שמחה בן יהושע אשר מספר על הכפר וקורא לו בשם 'פקיעין'.

חלקם עברו בשנת 1781 להתגורר בטבריה והנותרים עברו בשנת 1785 לפקיעין. בשנת 1837 (תקצ"ז) באה קבוצה נוספת של יהודים אשכנזים להתיישב בפקיעין אך התיישבות זאת נכשלה.

ככלל הורכבה יהדות פקיעין בעיקר מיהודים ספרדים. לפי רשימות המסים של הממשל העות'מאני ("דפתר"), היו ביישוב באמצע המאה ה-16 בין 33 ל-45 משפחות יהודיות, בהן משפחת תומא הכהן, משפחת כהן עודי ובני משפחת זינאתי, שנשארה בכפר עד יום זה. יתר תושביו היו דרוזים ונוצרים.

צילום עז אבו רוכן

{YouTubeVideo id=HvAnVDFw4o0}