בחדר הטראומה אין מחנות יש בני אדם
אני קורא לשמור על מערכת הבריאות כמקום של שותפות, שבו אין מחנות אלא בני אדם. לצד הצורך לבדוק כל טענה על טיפול לקוי, יש להיזהר מפני שיפוט על בסיס מוצא, שפה או זהות. בחדר הטראומה כולם שווים והמטרה היא להציל חיים.
לפני כמה שבועות, כשקיבלתי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הפתוחה, נאמתי בשם מקבלי תארי הכבוד ובחרתי לפתוח את דבריי בסיפור על חייל. קראתי לו "אורן". באמצע הלילה הוא פונה אל המרכז הרפואי זיו משטח הלחימה בלבנון והגיע לחדר הטראומה במצב אנוש. הצוות שלנו נלחם על חייו ועל רגליו. אחרי ניתוחים וטיפול ממושך, אורן פקח את עיניו ושאל: "מה קרה? הכל בסדר?". הוא לא שאל על עצמו. הוא שאל עלינו. על המדינה שלנו.
נזכרתי באורן השבוע, בעקבות האירוע שפורסם סביב לוחם פצוע והטענות שעלו בנוגע לטיפול בו. איני יודע מה בדיוק התרחש באותו חדר. אני בטוח שהנושא ייבדק במקצועיות ובהגינות.
האירוע הזה מחייב אותנו לשאול שאלה גדולה יותר: איזו חברה אנחנו רוצים להיות? ובמיוחד בכתלי בית החולים, במקום בו יש את כל פניה של החברה הישראלית.
אני מנהל בית חולים בצפון. אני רופא, קצין בצה"ל ודרוזי-ישראלי גאה. ומהמקומות האלה למדתי דבר פשוט: "בחדר הטראומה אין מחנות. יש בני אדם".
במערכת הבריאות הישראלית, אין מחלקות אשפוז ליהודים ומחלקות לערבים. אין חדר מיון לימין וחדר מיון לשמאל. יש מטופל, ויש צוות שמחויב להציל את חייו.
יהודים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים, צ'רקסים - כולם עובדים בבתי החולים שלנו ובכל מערכת הבריאות, כתף אל כתף.
לא כסיסמה ולא כתמונה ליום הסובלנות. הם שם בשלוש לפנות בוקר. בחדר הניתוח, בטיפול נמרץ, בזמן אזעקה וכשהאלונקה נכנסת בדלת. זוהי שותפות למען החיים והבריאות. מערכת הבריאות יקרה וקריטית לכולנו. לא ניתן לכאב, לכעס ובטח לא לחשד - לפגוע בה, וחלילה לסדוק אותה.
אין בכך כדי לפטור אותנו מבדיקה, להיפך. אם מטופל או משפחתו מעלים טענה קשה - צריך לבדוק. אם טעינו - צריך להכיר בכך ולתקן. אבל באותה מידה, אסור ששמו, שפתו או מוצאו של איש צוות, יהפכו לראיה בעדו או נגדו ועוד טרם בדקנו!
המקצועיות שלנו, אנשי הרפואה, תמיד כללה הקשבה, ענווה ולמידה מתמשכת.
מערכת הבריאות מבוססת על אמון. המטופל צריך לדעת שהאדם שמטפל בו יעשה הכל למענו. ואיש הצוות צריך לדעת שהחברה תשפוט אותו על פי מקצועיותו ואנושיותו. נקודה.
בנאום ההוא שאלתי: האם נישאר חברה של מחנות, או שנהפוך לחברה של שותפות? האם נעמיק את השסעים, או נתחיל לבנות מחדש את הגשרים?
השבוע, השאלות האלו קיבלו משמעות מוחשית. ה"חברה" של מערכת הבריאות אינה חברה של מחנות, היא חברה של שותפות. ועלינו, על כולנו, האחריות לדאוג שהיא תישאר כזאת ללא אף סדק.
שותפות נבנית על בסיס סובלנות, קבלת האחר, הקשבה והרבה הרבה אהבה - לאנשים, לבני האדם. כשהאמבולנס מגיע והדלת נפתחת, אין "אנחנו" ו"הם". יש חיים שצריך להציל. בחדר הטראומה אין מחנות. יש בני אדם.
טור דעה
פרופ’ סלמאן זרקא, מנהל המרכז הרפואי זיו
