בין המחאות באיראן לנאום טראמפ

 

התכנסות זו העלתה חזרה לקדמת הבמה שאלה ישנה: האם אנו עומדים בפני רגע שעלול להוביל לנפילת המשטר, או שאנו עדים למחזור נוסף של מחאות שהמשטר יצליח להכיל כמו מחאות קודמות?

 

כדי לענות על כך, לא מספיק רק לשקול את המומנטום של מחאות הרחוב או את עוצמת הרטוריקה האמריקאית. במקום זאת, יש צורך לפרק את המשטר האיראני מבפנים, להבין את ההיגיון של הישרדות המשטר ואת גבולות ההשפעה החיצונית.

 

לא ניתן לתאר את המחאות הנוכחיות כאירוע בודד או כפיצוץ חולף. הם נובעים מהקשר מצטבר של משברים:

• לחץ כלכלי מחמיר: אינפלציה גבוהה, ירידה בכוח הקנייה, משבר מטבע ושחיקה של מעמד הביניים.

• קיפאון פוליטי כרוני: היעדר ערוצי ייצוג אמיתיים וחוסר אמון ברפורמה מתוך המערכת.

• שינוי במצב הרוח החברתי: דור צעיר פחות מחובר לנרטיבים אידיאולוגיים מסורתיים ומוכן יותר לעימות.

 

מה שחדש יחסית במומנטום של מחאות הרחוב הוא לא רק היקף הכעס, אלא גם היקף חברתי וגיאוגרפי שלו, והמעבר שלו מדרישות למצרכים בסיסיים לסיסמאות שפוגעות בלב ליבה של המערכת הפוליטית. עם זאת, המחאות עדיין סובלות מפיצול ארגוני ברור, היעדר הנהגה מרכזית המסוגלת להפוך את הכעס לפרויקט פוליטי חלופי, והקרע העמוק בין שתי סיעות האופוזיציה העיקריות.

 

למרות כל האמור לעיל, ההנחה שהמשטר האיראני נמצא על סף קריסה מתעלמת מכמה מציאויות מבניות:

 

1. הלכידות של כלי הדיכוי - מנגנוני הביטחון והצבא, ובראשם משמרות המהפכה - טרם הראתה פילוגים גלויים או מרד פנימי. מבחינה היסטורית, נפילת משטרים אוטוריטריים מתחילה לעתים קרובות בקריעת קשר זה, שטרם התרחשה.

 

2. היכולת לנהל משברים: המשטר האיראני מנוסה בהתמודדות עם מחאות: שילוב של דיכוי, בלימה, ויתורים מוגבלים והפניית הרטוריקה כלפי "אויב חיצוני".

 

3. היעדר אלטרנטיבה ברורה, אפילו בקרב האופוזיציה, פירושו שאין חזון מוסכם ליום שלאחר המשטר: מונרכיסטים, רפובליקנים, רפורמיסטים, לאומנים, חילונים... פיצול זה משרת את הישרדותו של מבנה הכוח הקיים.

 

4. חוסר הקונצנזוס בין שני הפלגים העיקריים של האופוזיציה האיראנית - האופוזיציה הפרסית והאופוזיציה המורכבת מקבוצות אתניות שאינן פרסיות - מפולג עמוקות על ידי חזונות שונים לאיראן שלאחר המולות.

 

נאום התמיכה של טראמפ במחאות הוא סמלי ביותר, אך הוא גם חרב פיפיות. מצד אחד, הוא מציע למפגינים תחושה שמטרתם גלויה בינלאומית, מגביר את הלחץ הפסיכולוגי והפוליטי על המשטר ופותח את הדלת לסנקציות מחמירות יותר או לצעדים דיפלומטיים נוספים.

 

מצד שני, הנאום פוגע במפגינים, שכן המשטר האיראני מיומן בשימוש ברטוריקה האמריקאית כראיה ל"קונספירציה זרה", ובכך מקל על דיכוי פנימי.

 

אם אין סימנים רציניים לנכונות אמריקאית להתערב ישירות או לקדם פרויקט מקיף של שינוי משטר, ניסיון העבר באזור גרם לוושינגטון להיות זהירה יותר מתרחישים הכוללים כאוס וקריסה בלתי מבוקרת. ליתר דיוק: הרטוריקה של טראמפ עשויה להעלות את המתיחות, אך היא לבדה לא תשנה את מאזן הכוחות בשטח.

 

תיאור מה שקורה כ"הפיכה" מניח מראש אחד משני דברים: או פילוג בתוך האליטה השלטת, או נוכחות של כוח אופוזיציה מאורגן המסוגל לתפוס את השלטון. עד כה, נראה שאף אחד מהתנאים אינו מתקיים מספיק. מה שקורה קרוב יותר למלחמת התשה ממושכת בין אוכלוסייה זועמת לבין משטר המחזיק בכלי השליטה אך מתמודד עם שחיקה איטית של הלגיטימציה.

 

המחאות באיראן אמיתיות ועמוקות, ומשקפות משבר מבני שהמשטר אינו יכול להתעלם ממנו ללא הגבלת זמן. עם זאת, נפילת המשטר אינה תוצאה אוטומטית של כעס עממי או תמיכה חיצונית. מה שאנו עדים לו היום הוא מבחן ארוך:

 

או שהמשטר מצליח לקנות זמן, או שהמשברים מצטברים לנקודת שבירה שתנאיה טרם בשלו. הטעות הגדולה ביותר בקריאת המצב היא חיפזון להסיק מסקנות: המשטר אינו חזק כפי שהוא טוען, וגם האופוזיציה אינה קרובה לניצחון מכריע כפי שמקווים חלק. עתידה של איראן ככל הנראה ייכתב באיטיות ובמחיר גבוה. לכן, הפיכה המסתמכת אך ורק על יכולות פנימיות ועל האופוזיציה אינה אפשרית. הפיכה כזו לא תושג ללא יוזמה צבאית אמריקאית-ישראלית שתשמיד את כל יכולות המשטר, ותאפשר הפיכה בחסות ארה"ב-ישראלית שתשים את המועמד המועדף עליהם, רזא פהלווי, ותארגן מחדש את המדינה. הדבר יאלץ את המדינות המממנות להזרים השקעות, ויעניק לעם האיראני תקווה לשיפור המצב הכלכלי ולחזון עתידי של יציבות ושגשוג. השאלה נותרת בעינה: האם תרחיש זה אכן יכול להתממש?

 

למרות הדיון המחודש והאינטנסיבי בשבועות האחרונים על האפשרות של תקיפות צבאיות אמריקאיות או ישראליות נגד איראן, על רקע מתחים אזוריים גוברים, מחאות פנימיות מתמשכות ומלחמת הצהרות בין טהרן ליריביה, עולה שאלה מרכזית: האם הסלמה צבאית חיצונית יכולה להקל על שינוי פוליטי או "הפיכה" בתוך איראן? התשובה הקצרה: הסבירות נמוכה, הסיכונים גבוהים, והניסיון ההיסטורי אינו תומך בתפיסה פשטנית זו. נכון להיום, אין אינטרס אמריקאי ברור בהפלת המשטר האיראני בכוח, משום שהמחיר לאחר נפילתו יהיה סיוט אסטרטגי יקר.

 

כדי להצדיק פסימיות זו בנוגע לאפשרות של הפיכה חפוזה ומוצלחת, עלינו להסביר שכאשר מדינה נתונה למתקפה חיצונית, חלקים רחבים בחברה, אפילו האופוזיציה, נוטים ליישר קו עם המדינה נגד "האויב החיצוני", במה שמכונה "התכנסות סביב הדגל".

 

במקרה האיראני, הפצצה עלולה להעניק למשמרות המהפכה לגיטימציה נוספת, להחליש את האופוזיציה האזרחית על ידי קישורה לתוקפנות חיצונית, ובכך להקל על דיכוי פנימי תחת הכותרת " "ביטחון לאומי". הלכידות של הממסד הצבאי מגבירה את הספקות לגבי הסבירות לסנכרון מוצלח בין מתקפה צבאית אמריקאית לתנועת אופוזיציה בשטח. הצבא ומשמרות המהפכה באיראן מונעים אידיאולוגית ושזורים במשטר מבחינה כלכלית וביטחונית, ואין אינדיקציות פומביות לפילוג מכריע בתוך האליטה הצבאית. כל הימור על "הפיכה פנימית" מניח עריקה נרחבת, שאינה נראית לעין כרגע.

 

הוסיפו לכך את היעדר אלטרנטיבה מאורגנת ומאוחדת, גם אם נניח שהמבצע הצבאי יצליח להחליש את המשטר. אין הנהגת אופוזיציה מאוחדת ומאורגנת בתוך איראן, וגם אין תוכנית שלטונית מוסכמת. לכן, הציפייה שלי היא שהוואקום הפוליטי עלול להוביל לכאוס, לא למעבר מאורגן. ההשלכות של הפלת המשטר הסורי יכולה לשמש מיקרוקוסמוס של מה שאנו עשויים לחזות בהפיכה חפוזה ללא תוכנית מעבר אסטרטגית מאובטחת באיראן. איראן מכילה מרכיבים לא פרסיים הדוחים את המשך הכניעה לשלטון הפרסי על אדמותיהם ונאבקים לעצמאות מאיראן במשך שנים רבות. החשובים ביותר מבין העמים הללו הם... אחוואזים, כורדים, אזרים ובלושים, שלא יכירו באף משטר השולט באיראן. מבלי להעניק להם עצמאות וזכות להגדרה עצמית.

 

הקשר הישיר בין הפצצות חיצוניות להצלחת הפיכה פנימית באיראן נראה, בבחינה מדוקדקת יותר, כספקולציה תקשורתית יותר מאשר פתרון אסטרטגי תקין. כוח צבאי אולי משנה את התנהגותן של מדינות, אך הוא לעיתים רחוקות יוצר משטרים חלופיים יציבים, במיוחד במדינות בעלות מבנים אידיאולוגיים, ביטחוניים ואתניים מורכבים כמו איראן.