ממקום תחת השמש למזרח התיכון של רשתות הכוח
קריאה מחודשת, עומק אסטרטגי, והשלבים האזוריים עד 2026. הספר מקום תחת השמש נקרא לעיתים כטקסט פוליטי של תקופת אוסלו, אך כאשר מתבוננים בו דרך המציאות של 2026 הוא מקבל מימד רחב יותר: ניסיון לבנות מסגרת חשיבה שלמה להבנת המזרח התיכון כזירה של מערכות כוח, ולא כסיפור של סכסוך יחיד.
במקום לראות את האזור דרך קו אחד – ישראל מול הפלסטינים – הספר מציע לראות מערכת רב־שכבתית שבה מדינות, אידאולוגיות, בריתות ומיעוטים פועלים בו־זמנית ומשפיעים זה על זה באופן דינמי.
בלב ההיגיון הזה עומדת ביקורת יסודית על ההנחה שהסכסוך הישראלי־פלסטיני, כולל שאלת העם הפלסטיני והשטחים הפלסטיניים, הוא “הציר המרכזי” של המזרח התיכון. לפי תפיסה זו, הסכסוך הוא חשוב אך אינו מסביר את כלל המערכת. הוא מתקיים בתוך מציאות רחבה יותר שבה פועלים כוחות עמוקים יותר: מאבק בין מחנה פרגמטי לבין מחנה רדיקלי־מהפכני, תחרות בין מדינות אזוריות, והשפעה הולכת וגדלה של מעצמות גלובליות. הפלסטינים עצמם אינם מוצגים כגורם שמגדיר את כל המערכת, אלא כחלק ממנה – רכיב בתוך רשת רחבה של יחסים אזוריים ובינלאומיים.
מתוך ההבחנה הזו מתפתח מבנה חשיבה שלם המבוסס על צירים. הציר הראשון הוא הציר הביטחוני, שבו מתקבעת ההנחה כי במזרח תיכון לא יציב, ביטחון אינו תוצאה של הסכמים אלא תנאי מוקדם להם. כלומר, רק מדינה שמחזיקה עליונות צבאית, מודיעינית וטכנולוגית יכולה להתקיים לאורך זמן ולייצר הסדרים מדיניים. הציר הזה אינו זמני אלא קבוע, משום שהוא מבוסס על ההנחה שהסביבה האזורית משתנה אך אי־היציבות היא מאפיין קבוע.
הציר השני הוא הציר האמריקני דרך הברית עם ארצות הברית, שממקם את ישראל בתוך מערכת מערבית רחבה. כאן ישראל אינה רק שחקן אזורי אלא חלק ממבנה כוח גלובלי הכולל ביטחון, כלכלה, טכנולוגיה ודיפלומטיה. הברית הזו אינה רק כלי מדיני אלא עוגן שמאפשר לישראל לפעול בתוך מערכת בינלאומית מורכבת שבה מעצמות קובעות חלק גדול מהכללים.
הציר השלישי הוא הציר האיראני־רדיקלי, שבו איראן אינה רק מדינה יריבה אלא מרכז כובד של מערכת השפעה אזורית רחבה. בתוך ההיגיון הזה, איראן מפעילה מערכות של השפעה עקיפה, שלוחות אזוריות ויצירת עומק אסטרטגי שמטרתו לערער את הסדר הקיים. לכן ההתמודדות איתה אינה נקודתית אלא מערכתית, והיא משפיעה על כלל מבנה המזרח התיכון.
לצד זה מתקיים הציר האזורי הפרגמטי, שבו מדינות רבות אינן פועלות מתוך אידאולוגיה קשיחה אלא מתוך שיקולי הישרדות, יציבות ואינטרס לאומי. בתוך הציר הזה נוצרות אפשרויות לשיתופי פעולה שלא היו אפשריים בעבר, משום שההיגיון המנחה אינו זהות או היסטוריה בלבד אלא צורך מדיני וכלכלי עכשווי.
בהמשך לכך מופיע הציר הכלכלי־טכנולוגי, שהוא אולי אחד הרעיונות המרכזיים ביותר בהיגיון של הספר. בעולם המודרני, כוח אינו נמדד רק בגודל שטח, אוכלוסייה או צבא, אלא ביכולת לייצר ידע, חדשנות, מערכות טכנולוגיות והשפעה כלכלית. בתוך תפיסה זו, ישראל אינה שואפת להפוך למעצמה קלאסית במקום אחרות, אלא להיות גורם חיוני בתוך הכלכלה העולמית, לצד מעצמות כמו סין ורוסיה, מבלי להחליפן אלא להשתלב לצדן.
לצד כל אלה קיים גם ציר תודעתי־לגיטימציה, שבו המאבק אינו מתרחש רק בשדה הצבאי או המדיני אלא גם בשדה הנרטיב, הדיפלומטיה הציבורית וההשפעה על דעת הקהל העולמית. במערכת כזו, היכולת לעצב תפיסה בינלאומית הופכת לכלי כוח בפני עצמו.
כאשר עוברים לבחון את המרחב החברתי של האזור – דתות, עדות וקבוצות – מתגלה הבדל משמעותי מהשיח המקובל. הספר אינו בונה את המזרח התיכון על בסיס חלוקה של סונים, שיעים, נוצרים, דרוזים, כורדים או יזידים כצירים מרכזיים. במקום זאת, הוא מציע מסגרת אחרת: פונקציה פוליטית־אסטרטגית ולא זהותית־דתית.
הסונים אינם גוש אחיד אלא עולם רחב של מדינות וזרמים פוליטיים שונים. השיעים אינם מוצגים כקבוצה דתית בלבד אלא בעיקר דרך מוקדי כוח פוליטיים, ובראשם איראן. הנוצרים במזרח התיכון הם חלק מהמגוון ההיסטורי של האזור, אך אינם מהווים ציר כוח מרכזי. הדרוזים כמעט ואינם מופיעים במסגרת ההסבר, והיזידים אינם חלק מהתשתית הרעיונית של הספר.
הכורדים, הפזורים בין טורקיה, עיראק, סוריה ואיראן, אינם מוצגים כציר אסטרטגי עצמאי או כבסיס למבנה אזורי חדש, אלא כקבוצה חשובה אך מפוזרת בתוך מערכת רחבה יותר של מדינות ומוקדי כוח. גם קשרים בין ישראל לבין גורמים כורדיים, כאשר התקיימו, היו נקודתיים ולא חלק ממודל אזורי כולל.
כאשר מרחיבים את המבט למדינות עצמן, מתברר שהמפה האזורית אינה קבועה אלא דינמית ומבוססת צירים. מצרים ו־ירדן מהוות עוגני יציבות יחסיים בתוך אזור לא יציב, ומייצגות את המחנה הפרגמטי שמעדיף שמירה על סדר פנימי ועל גבולות ברורים. מדינות המפרץ, כולל ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, הופכות לציר כלכלי־אסטרטגי משמעותי המבוסס על אנרגיה, ביטחון ושיתוף פעולה אזורי חדש שנבנה בהדרגה.
לעומתן, לבנון נמצאת במצב של פיצול פנימי וחולשה מוסדית, ולכן מתפקדת יותר כזירת השפעה מאשר כמדינה ריבונית יציבה. טורקיה מהווה שחקן מרכזי אך תנודתי, הפועל במקביל בכמה זירות ומאזן בין אינטרסים מערביים, אזוריים ואסטרטגיים משתנים. במרחב הים־תיכוני הרחב יותר, יוון וקפריסין משתלבות בציר מתפתח של אנרגיה, ביטחון ושיתוף פעולה, שמרחיב את המערכת האזורית אל מעבר לגבולות המזרח התיכון הקלאסי.
כאשר מחברים את כל השכבות הללו יחד, מתקבלת תמונה של מערכת רב־ממדית שבה אין מרכז יחיד. המזרח התיכון אינו בנוי עוד כמפה של גבולות ברורים וסכסוך אחד דומיננטי, אלא כרשת של מערכות חופפות: ביטחונית, מדינית, כלכלית, אזורית ותודעתית.
כדי להבין את מצבו של האזור בשנת 2026 דרך המשקפיים של הספר, ניתן לתאר ארבעה שלבים רעיוניים של התפתחות המערכת. השלב הראשון היה שלב שבו הסכסוך הישראלי־פלסטיני נתפס כמפתח כמעט בלעדי להבנת האזור כולו. בשלב השני החלה שבירה של ההנחה הזו ועליית הבנה שיש מוקדי כוח נוספים, ובראשם איראן והמערכת הרדיקלית שהיא מובילה. השלב השלישי הוא שלב התגבשות המחנה הפרגמטי, שבו מדינות מתחילות לפעול לפי אינטרסים כלכליים וביטחוניים משותפים ולא רק לפי זהויות היסטוריות. השלב הרביעי, שבו נמצאת המערכת כיום, הוא שלב של רשתות: מערכת מורכבת של צירים חופפים שבהם פועלים יחד ביטחון, ארצות הברית, איראן, מדינות המפרץ, המרחב הים־תיכוני והזירה התודעתית.
במצב הזה, ישראל אינה פועלת בתוך מסגרת של עימות יחיד או חזית אחת, אלא בתוך רשת רב־שכבתית של יחסים. היא מחוברת לציר האמריקני־מערבי, לציר האזורי הפרגמטי, לציר הים־תיכוני המתפתח ולמערכת ההתמודדות מול הציר הרדיקלי. הערך שלה אינו נובע משליטה ישירה אלא מיכולת להיות רלוונטית במספר מערכות במקביל.
המסקנה הרחבה של הקריאה הזו היא מעבר עמוק מחשיבה של “מפות סכסוך” לחשיבה של “מפות מערכות”. במקום קווים ברורים של אויבים ובעלי ברית, מתקבלת מערכת דינמית שבה זהויות, אינטרסים ובריתות משתנים לאורך זמן. בתוך מערכת זו, הפלסטינים, המדינות האזוריות והמיעוטים אינם נעלמים, אך גם אינם מגדירים לבדם את התמונה.
הכוח במציאות הזו אינו שייך למי ששולט בשטח בלבד, אלא למי שמצליח להתמקם בתוך כמה מערכות בו־זמנית, להיות גשר בין צירים שונים, ולהפוך לחלק בלתי ניתן להחלפה ברשת רחבה של תלות הדדית אזורית וגלובלית.
