עוד סטירה לדרוזים המדינה נכשלת הדרוזים משלמים

המס מוצג לציבור ככלי “לעידוד בנייה” ולהגדלת היצע הדיור. אבל ביישובים הדרוזיים, המציאות בשטח שונה. בהרבה מקומות אי אפשר פשוט “להתחיל לבנות”. תכנון תקוע, הליכים נמרחים שנים, תשתיות בסיסיות לא תמיד מוכנות, ואנשים מוצאים את עצמם מחכים לאישורים שלא תלויים בהם. לכן כשמטילים מס שנתי על קרקע שלא נבנתה, בפועל מענישים אנשים על משהו שהם לא יכולים לשלוט בו.

וכאן האבסורד מתחדד: מצד אחד המדינה מגבירה אכיפה ומענישה בנייה ללא היתר. מצד שני, היא מטילה מס על מי שלא בנה, גם כשהסיבה היא חסמים של המדינה עצמה. כלומר, מי שבונה נענש, ומי שמחכה כחוק נענש גם הוא. זו לא מדיניות שמקדמת בנייה, זו מדיניות שמייצרת מצוקה וחוב.

הנפגעים הראשונים הם זוגות צעירים ומשפחות שאין להן כסף נזיל. קרקע ביישובים רבים היא ירושה משפחתית, לא "השקעה". להטיל עליה תשלום קבוע בכל שנה, בלי לאפשר באמת לממש זכויות, זה חוסר הוגנות בסיסי.

אם המדינה רוצה פתרונות דיור אמיתיים, היא צריכה קודם לפתור את הבעיה עצמה: לקדם תכנון, להסדיר תשתיות, לייצר ודאות ולוחות זמנים. רק אחרי שיש אפשרות אמיתית לבנות, אפשר לדבר על תמריצים ומיסוי. ובוודאי חייבים לקבוע פטור או דחייה במקומות שבהם אין יכולת מעשית לבנות.

בני העדה הדרוזית לא מבקשים יחס מיוחד. הם מבקשים עיקרון פשוט: לא להיקנס על כשל תכנוני שאינו בשליטתם.