תָּבוֹא שַׁלְוָה

שירה של לאה גולדברג "תבוא שלוה" שממנו נדלתה כותרת תערוכתה של מיה בלוך, מרחף כהשראה לציוריה הנוגעים בחשכת הנפש. דמויותיה של בלוך מטושטשות, אנונימיות, בוקעות מבדי הציור כמו רוחות רפאים. הן מקפלות בתוכן מטענים פנימיים של חששות, פחדים ומכאובים.

07.10.2025 מאת: פורטל הכרמל והצפון
תָּבוֹא שַׁלְוָה

חיה, שמן ופיגמנטים על בד, צילום לנה גומון מיה בלוך

 

גלריה אחד העם 9
הפקולטה לאמנויות מכללת סמינר הקיבוצים

תָּבוֹא שַׁלְוָה 

תערוכת יחיד של מיה בלוך
אוצרת: דרורית גור אריה
אוצרת משנה: מיכל שביט

פתיחה: יום ו' 24.10.2025, בשעה 12:00

 

שירה של גולדברג מבקש שלווה, אך חושף בשפתו הציורית מציאות אלימה של אש ובערה, שבר והתרסקות ובו הלבנה משחירה כאפר, השמים זרועים שברי כוכבים והלב מנסה לשכוח. הבדידות והחרדה הנפערים בשיר, המצפינים תיאורים וקולות מלחמה, מחלחלים לתוך הבדים האפלים. בלוך רושמת דמות דקיקה, שקופה בצבע לבן פלורסנטי, ובה בעת מוחקת אותה, מעלימה את בשר הגוף. פעולת המחיקה, בציור הנראה יותר כצילום רנטגן, חומרית ונוכחת. "דברים נעלמים מתוך החלטה, מתוך רצון לשכוח ולהעלים", מציינת בלוך, שנוטה בעבודותיה לעיתים לצייר משני צדי הבד, או לייצר שכבות שונות של הנרטיב על מה שצויר קודם לכן ולהעלימו. 

 

דמויות שונות, אנונימיות ודוממות, מצוירות במקלטים אפלוליים, ממתינות באי ודאות למשהו/ מישהו שיבוא מבחוץ. באחת העבודות גוף נראה כתלוי על בלימה, ובאחרת דמות עצומת עיניים מכונסת אל עצמה. בציור בצבעי צהוב כתום שני ילדים מכורבלים כעוברים אל קיר ומשחקם התמים הופך כמעט לפעולה של הישרדות. ויש גם רגע אחד של חסד צרוף בציור של מפגש בין אדם לחיה, פרה, אולי פיל. רגע שכולו אחדות הטבע והאנוש.

 

האקספרסיביות הציורית ביצירתה של בלוך טעונה ועם זאת יש בציור מן ההפשטה והריאליזם. יש מידה של אינטימיות לצד הזרה. המרחב הציורי כמו שואל: האם הוא מכאן-ומעכשיו, או שמא – לא ממש. שכן הציור נוגע בלא מודע קולקטיבי ומשרטט חוויות יסוד קיומיות. זה ציור שבו דרות בכפיפה אחת המציאות והאמנות.  נותר רק לשאול - האם אכן תבוא שלוה?

 

נעילה: 30.12.2025, שעות פתיחה: א'-ה' 17:00-11:00 שישי ושבת: 14:00-11:00

 

גלריה אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, רחוב אחד העם 9, תל אביב, הכניסה מרחוב השחר 5 לפרטים נוספים: רני שפי, גולדפינגר תקשורת, 054-4230612

 

תָּבוֹא שַׁלְוַת יָמִים מְרֻבָּעִים,

 

יָמִים כְּלוּאִים בְּמִסְגְּרוֹת הַתְּכֵלֶת,

 

אֶרְאֶה אוֹרוֹת בְּדִידוּת: נָדִים הֵם וּבָאִים

 

אֶל דֶּלֶת שׁוֹקְטָה, אֲשֶׁר אֵינָהּ נִנְעֶלֶת.

 

רַגְלַי שֶׁנִּפְצְעוּ בִּסְבַךְ הַשְּׁבִילִים

 

תִּצְעַדְנָה מְתוּנוֹת עַל מַרְבַדֵּי-שַׁלֶּכֶת.

 

וְלֹֹא אֶזְכֹּר עוֹד, שֶׁהָיוּ נוֹפְלִים

 

אֶל חַלּוֹנִי שִׁבְרֵי כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת.

 

וְלֹא אֶזְכֹּר אֶת שְׁחוֹר הַלֶּהָבָה

 

שֶׁל הַלֵּילוֹת בַּשַּׁחַק הַגָּבֹהַּ…

 

רַק קְצָת תִּלְחַץ מִסְגֶּרֶת הַשַּׁלְוָה

 

עַל זֶה הַלֵּב הַמְנַסֶּה לִשְׁכֹּחַ.

                               

לאה גולדברג, 1933 

 

תגובות

מומלצים