לנוע בין הצללים או...
כמה מעייף לנוע בין הצללים ולרגל מבלי להיראות או להיזהר שלא להתגלות, כפי שמעייף לשמור סוד או תעלומה, כמה מייגעת החשאיות והמודעות הנצחית לכך שלא כל הקרובים אלינו יכולים לדעת עלינו הכול, מחבר אחד מסתירים משהו ומחבר אחר מסתירים מידע שהחבר הראשון דווקא יודע ולפעמים סתם ממציאים סיפורים מסובכים שלאחר מכן, כדי לא להיחשף, צריך לזכור לעד ולפרטי פרטים כאילו באמת חווינו אותם, למישהו אחר, חדש יותר.
מספרים את האמת על הכול פרט לעובדות התמימות שמביכות אותנו: שאנחנו יכולים לשבת שעות ולצפות בסרטים ובשעשועונים ירודים בטלוויזיה, כשאנחנו אוהבים להמר בקלפים ונמשכים לשחקן שאנחנו יודעים שהוא דווקא דוחה,שיש לנו מזג מחורבן ואנחנו שותים קפה על הבוקר...
לא תמיד מסתירים את הדברים האלה מתוך אינטרס או פחד משום שבאמת עברנו עבירה, לא תמיד כאמצעי הגנה, פעמים רבות אנו עושים זאת כדי לא להדאיג ולא להרוס את הכיף ולא לפגוע, פעמים אחרות מתוך נימוס לשמו, זה לא מחונך ולא מנומס לחשוף הכול, ובוודאי שלא את האובססיות והמגרעות שלנו,לגם לנו עדיף לשקר לעצמנו... אנחנו מתביישים בדברים רבים מדי, במראה שלנו ובאמונותהעבר שלנו, בתמימותנו ובבורותנו בכניעות או בגאווה שפעם הפגנו, בסובלנות ובחוסר הסבלנות שלנו בכל הדברים המרובים שהצענו או אמרנו ללא שכנוע פנימי, בכך שהתאהבנו במי שהתאהבנו והיינו חברים של מי שהיו חברינו.
לעתים קרובות החיים הם בגידה והכחשה ככל שעובר הזמן, ולמרות זאת עדיין, עם כל כמה שאנחנו מרמים את עצמנו, אנחנו מודעים לכך שאנו מצפיני מסתורין ושומרי סודות, גם אם רובם בעלי חשיבות מועטה.
כמה אותי כבר מעייף לנוע באור הדמדומים, שלעולם אינו אחיד ואינו זהה לעצמו, ככל שהזמן עובר אנחנו חוזרים ואומרים "אינני מה שהייתי 
פעם".
כביכול באמת הצלחנו לשכנע את עצמנו בעובדת היותנו שונים ממה שחשבנו שאנחנו, שמשום שהמקרה והזמן החולף ערוף-ראש משנים את הנסיבות החיצוניות שלנו ואת בגדינו, ובסוף אנחנו מאמנים שזה הגורל...ורואים את כל חיינו באורם של האירועים האחרונים כאילו העבר היה רק הכנה, ואנחנו מבינים אותו רק כשהוא מתרחק מאיתנו,וככל שעובר הזמן ואנחנו מזדקנים יותר, אנחנו מסתירים פחות ומגלים יותר ממה שהיה מודחק עד אז, וזה קורה רק בגלל העייפות ואיבוד הזיכרון או בגלל קרבת הסוף!!.
הכול קרה מהר מאוד...תמיד יש הרגשה שהכול התרחש בחיפזון בסוף הכול נראה לנו מצומצם הכל דחוס ונראה לנו מועט ברגע שהוא מסתיים, כשדברים מגיעים אל קצם הם ניתנים לספירה ויש להם מספר, אף על פי שמה שקרה לי כבר הגיע אל קצו ואולי גם אני הגעתי אל קצי, ובפוגשי את המוות אמצא מנוחה ואתרום לגאולתו, כמו כל יום ב19 השנים שתרם ימלאו את תפקידן, ובינתיים עוד יום אחד, איזו קללה, עוד יום אחד, איזה מזל.
רק אז אחדל להיות חוט ההמשכיות, חוט המשי ללא מדריך, כשרצוני העייף ייסוג וכבר לא ירצה לרצות ולא ירצה דבר, ומה שיישאר לא יהיה " עדין לא," אלא "אני לא יכולה יותר", כשאפסיק את עצמי ואלך רחוק מכאן, שם לא אמצא נקיפות מצפון, לא אכזבות, לא טעויות ולא מאמצים...ומבטך יישאר חקוק בליבי.
