בעל סיטרואן לבנה מחפש נהג אודי כהה לצורך בקשת סליחה

שבוע טוב, גיל חדש, איש חינוך מעורר השראה, להלן סטטוס שהוא כתב:

בעל סיטרואן לבנה מחפש נהג אודי כהה לצורך בקשת סליחה

לפני 20 שנה, באפריל 1993, הייתי חניך בקורס מ"פים ברמת הגולן. באחד מימי האימונים נידרשתי להביא מפה שנשכחה בשטח.

ביקשתי משלומי שהיה חניך איתי בקורס להצטרף אליי, וביחד נסענו בסיטרואן GS הלבנה שלי, שנת יצור 78, גרוטאה עם קילומטראז' מכובד שהייתה בת הלוויה הנאמנה שלי באותם ימים, והרכב הראשון שלי כנהג חדש.

הגענו לשטח האימונים, והמפה המתינה לי על הטלק שאליו הייתה מוצמדת, בדיוק היכן שהשארתי אותה באותו הבוקר. חזרנו לאוטו ונסענו חזרה לכיוון גדוד 71, משייטים מערבה באיטיות על כביש 91. היה זה לילה שחור ללא ירח, והכביש היה חשוך לחלוטין למעט אורות הסיטרואן. אחרי כקילומטר של נסיעה רגועה אני רואה מולי פתאום אורות של רכב שנע לכיווננו ונוסע בנתיב שלי. שלומי, שישב לידי, אמר לי שאני נוסע בנתיב הלא נכון (כלומר – שאני נוסע בנתיב השמאלי במקום בימיני), אבל אני שהייתי מטושטש ובוורטיגו אמרתי לו בביטחון "זה הוא שנוסע בנתיב הלא נכון".

התנגשנו חזיתית, מצד אחד אודי 80 כהה וחדשה, ומצד שני אני ושלומי בסיטרואן GS 78 לבנה.
חלקיק שנייה ראשון, אני בודק את עצמי ומגלה שאני בחתיכה אחת ולא נפצעתי. אני מסתכל ימינה ורואה את שלומי מעט המום, אך חוץ מזה גם הוא יצא ללא פגע.

יצאנו מהאוטו (או ממה שנשאר ממנו – הוא וגם האודי סיימו את חייהם באותו לילה נמהר והוכרזו כטוטאל לוסט), וניגשנו לסייע לנוסעי הרכב השני. מכיסא הנהג יצא אדם עם קביים (שהיו שם עוד לפני התאונה), ומיד החל להכות את שלומי. ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני הנהג, שהוא מוזמן להרביץ לי עוד מעט (ממש הגיע לי) אבל קודם נראה שכל הנוסעים ברכב אצלו בסדר.

מהאודי יצאו אישה זקנה (כבת 80), אישה בהריון, ועוד שלושה ילדים צעירים (כולם בלי יוצא מן הכלל לא חגורים).
אף אחד לא נפגע – לא מכה יבשה, לא חבורות, אפילו לא שריטה קטנה.

אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס צבאי ופינה את הסבתא שהייתה מעט מרוגשת לבית חולים. בבירור שעשיתי למחרת היא שוחררה לביתה וחשה בטוב.
היה זה נס משמיים, לא פחות. רישיוני נשלל לחודשיים, ולנהוג למדתי באמת רק אחרי התאונה הזו.

עברו מספר חודשים. 
באחד מסופי השבוע (באותה עת אני מ"פ בפלוגה מבצעית ברמה"ג וכמעט לא רואה את הבית) אני מקבל לדירתי השכורה באבן גבירול שיחה לא מזוהה. על הקו נהג האודי, דרוזי (ככל הנראה) ששואל לשלומי, מדבר בפיוס על אותה תאונה ארורה ואז מזמין אותי לחאפלה אצלו בכפר לחגוג איתי את הנס שאף אחד לא נפגע.

לא יודע איך הוא מצא את הטלפון שלי בדירה, לא יודע כמה פעמים הוא ניסה להשיג אותי (כמעט לא הייתי בדירה, פלאפון לא היה לי), בשורה התחתונה – הוא הזמין בנדיבות שלא מן העולם הזה, ואני, פחדן חסר אופי, גמגמתי משהו על כך שאני עסוק באותו תאריך, והתחמקתי מן המפגש.

פחדתי להגיע לשם, פחדתי לעמוד מול המשפחה הרחבה, נהג חסר אחריות שכמעט הביא לחורבנם. 

עברו עשרים שנה, ובמרוצת השנים סיפרתי את הסיפור הזה עשרות פעמים לחברים, קרובי משפחה ותלמידים, עשרים שנה בהן אני מספר גם על התאונה, אבל גם על איך יצאתי קטן ופחדן וחסר אופי, ואיך יום אחד אני אאזור אומץ ואתקשר לאותו נהג ואבקש ממנו מחילה על התנהגותי, על זה שלא באתי כשהוזמנתי לחאפלה.

השנה, הרבה בזכות תלמידי יב' ושרי, החלטתי להפוך את המילים למעשים. 
המשימה הראשונה הייתה למצוא את מספר הרכב. ביקשתי מהוריי שיחפשו מסמך רשמי של הרכב, אך מכיוון שעברו 20 שנים מהרגע שהסטרואן הפכה לגיבוב מתכת חסר צורה, לא היו מסמכים בנמצא. לאבי היה רעיון מבריק לחפש את המספר בתמונות מתוך האלבומים הישנים של אז. אחרי חיפוש בתוך הררי התמונות נמצא המספר – 429674 (כן כן, 6 ספרות).

פניתי לסוכן הביטוח וביקשתי לבדוק אם יש בנמצא תיעוד על הרכב הנפגע. התשובה שניתנה לי הייתה די צפויה – כל המסמכים והמידע מושמדים שבע שנים אחרי התאונה. אחרי עשרים שנה אפילו בגנזך אין זכר לתאונה. 

לא התייאשתי. ניגשתי למשטרת התנועה במודיעין. האיש שם היה אדיב מאוד, ולשמע הסיפור התגייס לסייע לי במציאת פרטי הנהג הנפגע. אחרי כמה דקות של חיפושים במחשב נמצא מספר התאונה – 123711994. הלב שלי דפק, ואני כבר דמיינתי את הטלפון שאני עושה לאותו נהג (שהיום הוא בטח כבן 50), ואיך אנחנו נפגשים אצלו בכפר ואיך אני בא עם פרחים ומשהו שכתבתי ו...

הנגד חזר אליי ואמר שהרישומים על התאונה נמחקו לפני מספר חודשים באופן סופי מהמסוף של המחשב המשטרתי. לא מחזיקים את זה כל כך הרבה שנים, הוא אמר, פלא שזה נשאר ממש עד לא מזמן. 

שבוע לפני יום כיפור, ואני מחפש את הכפרה שלי. 
יש אדם, דרוזי ככל הנראה, שגר בכפר בצפון. לפני 20 שנה הוא נהג באודי כהה בכביש 91 מזרחה בשעת לילה מוקדמת. הוא היה אז כבן 30, באוטו איתו היו אשתו (בהריון), אמא שלו (או שלה) ושלושת ילדיהם. הוא התנגש בסטרואן GS לבנה מודל 78, והנהג בסטרואן (זה אני) היה האשם בתאונה.

אני רוצה לבקש סליחה מאותו איש אציל, ומאמין שגם אם הגנזכים כבר שכחו, הוא בוודאי יזכור ואולי יהיה בליבו לסלוח לי. 

אני פונה לעזרת הציבור, דרך המדיה הכי יעילה בעניינים כאלו – הפייסבוק. אנא עזרו לי להשלים את המשימה ולבקש סליחה. 
כי לפעמים גם עשרים שנה אחרי זה לא מאוחר מידי. 

חתימה טובה,
גיל