אלוף במיל עוזי דיין לאבא זוריק ז"ל

היית איתנו בתמונה אבל לא בחיים, דיברנו בך תכופות אבל אי אפשר היה לדבר אתך. והיה צריך, למשל שרציתי להחליף את שם המשפחה כדי שהילדים יפסיקו לשאול למה קוראים לי עוזי דיין ולאבא שלי משה רבינוביץ. מזל שאבא משה היה שם עם אצילותו, לשכנע אותי שלא לעשות זאת למרות טיעוני ש"לאבא זוריק זה כבר לא משנה והוא אפילו לא יידע".

אבא משה הסביר לי כי דווקא בגלל שאבא זוריק כבר לא יכול לדבר, אנחנו צריכים לחשוב גם בשבילו ולמען שמו. קיבלתי. במשך הזמן הבנתי יותר ויותר.

קשה יותר להבנתי כילד הייתה האימרה שהתנוססה בתקופה ההיא בכל טקס זיכרון: "במותם ציוו לנו את החיים". מה בדיוק ציווה אותי אבא זוריק תמהתי כל פעם מחדש. שהגעתי לגיל מותך, 22 שנה, הבנתי מניסיוני שדבר לא פקדת עלי. טרוד היית בלחימה קשה, בביצוע המשימה ובשמירה על חיי חייליך ואף על חייך אתה. בנופלך נתת לנו ולי את האפשרות לחיות. היום שגילי למעלה מפי שלושה מגילך שקפא לנצח ואני יודע שעלינו האחריות כיצד לחיות ואנחנו אלה המצווים על עצמנו את דרך חיינו.

לו היית איתנו היום, היית בן 99. אבא משה כבר שנים לא איתנו ואימא מימי מתה לפני כשלוש שנים בת 95. נשארנו עם התמונות והסיפורים על מותך וחייך - המשק ו'הבנדה' בנהלל, ההתגייסות בגיל צעיר לבריגדה, השירים שכתבת אחד מהם חצות נבחר, הולחן ויושמע ביום הזיכרון, העריקה מהצבא הבריטי ל"חבורה" שהובילה יהודים ברחבי אירופה של אחרי השואה והמלחמה לנמלים (שם פגשת את אבא משה שכבר פיקד על 4 ספינות מעפילים), ההליכה לקורס הקצינים הראשון והקרב האחרון.

השבוע אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחוגגים 77 שנה לעצמאות מדינת ישראל ונלחמים שוב מלחמה ארוכה שזו שנפלת בתחילתה. כן, יש לנו מדינה. גדולה לאין שיעור מ"תוכנית החלוקה" וצבא חזק מאד ומים ונפט יותר טוב מנפט אבל לך תסביר עכשיו...ואנחנו בדרך להיות מדינה בת 15 מיליון יהודים לעומת ה-600 אלף בזמנך! יש בינינו מחלוקות לא פחות קשות ורעות משהיו בזמנך והפלגנות גברה ויש קיצונים שלא איכפת להם "לשרוף את המועדון" ביטוי חדש, של הגשש. טוב, תבין לבד).  אסור לנכס את המתים וודאי לא לדבר בשמם אבל אם היית כאן היינו מבינים טוב יותר את משולש הקיום הישראלי: אדם דם אדמה וזוכרים את חבריך ואותך שעבדתם את האדמה, שנלחמתם עליה עד שנפלתם אליה. שם, בשדות החיטה והקרב גם חשים ורואים טוב יותר מבכל מקום אחר את כאב אבדן חייכם ואת ניצחון דרך חייכם 77 שנה אחרי.

לפיכך עלינו לזכור ולצוות את עצמנו להפוך את האבדן והכאב למורשת וצו חיים. שואפים אנו לשלום אבל לא שוגים באשליות. סביר שנצטרך להמשיך ולהילחם כפי שעשית אתה ורעיך במלחמת העצמאות ודורות אחריכם במלחמות ישראל.

במותכם אפשרתם לנו את החיים ומצווים אנו לחיות אותם באופן שיהיה ראוי לקורבנכם ולזכרכם. מצווה ייחודית שבינינו, בני האדם החיים על פני האדמה לבין רעינו שנפלו על האדמה מדממים ונותר רק זכרם הברוך כמורשת וצו חיים! באהבה רבה, שלא תגיע אליך...בנך, עוזי.