ההנהגה הדרוזית שתקה והמדינה הרוויחה

אך בסופו של דבר, מה שנשאר הוא כאב, תסכול ותחושת זניחה. המדינה מציעה פיתויים המגזר הדרוזי שותק. אנחנו מדגישים את חשיבות ברית הדמים עם המדינה, אך הממשלות מציינות את אפליית הדמים שלנו.

הכאב הזה הולך ומתרקם לאורך השנים, ולפני כמה חודשים, בשיחה עם חבר, תושב עוספיה, אני שומע אותו אומר לי: "אנחנו שותפים למדינה הזו אך השותפות הזו הפכה חד-צדדית." גם הוא, כמו רבים אחרים, הרגיש את חוויית ההתנתקות הזו. הוא שירת בצה"ל במשך 25 שנה, ובנו מפקד מצטיין, אך אף חוק, תכנית או פתרון לא הביאו לשינוי אמיתי. כל תקנה או חוק שיוצאים מעדיפים להתמקד במניעת חופש, ולא בהסדרת זכויות, ולא בפתרונות אמיתיים.

לא מדובר כאן רק בתחושות אישיות. זו מציאות שחוזרת על עצמה. עם כל שינוי חקיקה או תכנית חדשה – הזעקות שלנו לא זוכות להד, וההבטחות הממשלתיות – לעולם לא מקוימות. כך, בעוד שמדינת ישראל מצליחה להניע כל מהלך ציבורי או פוליטי בעזרת תוכניות מסודרות, המגזר הדרוזי נשאר מאחור, ממתין להבטחות שטרם התגשמו.

המדינה ויתרונות התכנון המסודר אם יש דבר שהמדינה הצליחה לעשות בעשורים האחרונים זה לתכנן ולהוציא לפועל כל תכנית פוליטית, כל שינוי כלכלי או כל רפורמה. היא מבצעת זאת עם תוכניות מסודרות ועם סדר פעולות ברור. מה שמעיד על כך שיש מדינה מאורגנת, עם תוכניות מוסדרות להובלת כל מאבק ציבורי.

במהלך השנים, ישראל הצליחה להוציא אל הפועל את רוב מטרותיה הציבוריות על ידי גישה טקטית ממוקדת, אשר כללה תוכניות לאומיות שהיו מותאמות לצרכים ולעיתים אף שדרשו ויתורים. כל שינוי בחוקי העבודה, התכנון והבנייה, או חוקים דומים מתבצע אחרי סדרה של צעדים מתואמים, פגישות, דיונים, חוקים חדשים, ולא פחות חשוב הבנה ברורה כיצד כל צעד ישפיע על קהל היעד.

המציאות הזו מבטיחה שהמאבק האזרחי יישא פרי, תהליך שמתבצע לאט אך בצורה עקבית. זו הדרך בה המדינה מציבה את מטרותיה ומביאה את הציבור למודעות לכל פרט חשוב בתהליך. הדרוזים, לעומת זאת, לא זכו למערכת כזו. כל פעולה שננקטה הייתה תוצאה של חוסר סדר, פשרות, והבטחות שנשארו על דף ריק.

הבטחות שלא התקיימו במהלך השנים, נשמעו הבטחות רבות מצד הממשלות שהיו אמורות להביא לשינוי אמיתי במעמד ובזכויות המגזר הדרוזי. תוכניות כגון תכנית החומש הדרוזית (2015), שהובטחה כסדר גודל לפיתוח המגזר, יושמו באופן חלקי בלבד. הנושא של הסדרת הקרקעות לא התקדם כמעט בכלל מאז שנות ה-70, ותיקונים לחוק הלאום לא נראו לעולם.

בין החוקים שנכנסו לשדה הקרב הציבורי ושפגעו באופן ישיר בזכויות הדרוזים, ניתן למצוא את חוק הלאום (2018), אשר לא רק שגזל מהם את הזכות להכרה כ"שווי ערך" במדינת ישראל, אלא גם הוביל להדרה פוליטית, תרבותית וחוקית. חוק זה הציב את המגזר הדרוזי, שבמשך שנים נחשב לשותף נאמן למדינה, בעמדה נחותה ובלתי שוויונית. במקום להכיר בהם כשותפים לכל דבר, החוק לא רק ששכח את המחויבות כלפי המגזר הדרוזי, אלא אף העמיק את תחושת הניכור והשוליות.

בנוסף, חוק קמיניץ (2017), אשר העמיד את הדרוזים בפני איום כבד בתחום תכנון ובנייה, לא אפשר להם להתמודד עם קשיים במימוש זכויותיהם על הקרקעות. החוק יצר סנקציות חמורות – כולל קנסות כבדים, הריסת מבנים וכתמים של אי-סדר תכנוני שגרמו לקריסת המבנים החיוניים במגזר הדרוזי – דבר שפגע באופן ישיר באורח החיים שלהם.

ההבטחות של הממשלה היו טובות על הנייר, אך התוצאה הייתה תמיד שונה. כל תוכנית חדשה, כל חוק שמקודם, כל שינוי בתנאי החיים – מצא את דרכו לשולי הדרך, בלי פתרונות ישימים. לא היו תכניות אסטרטגיות ארוכות טווח, אלא הבטחות חסרות בסיס ופתרונות זמניים שלא באמת פתרו את הבעיה.

הסף הענישה התחתון כשלון נוסף אחת מההחלטות האחרונות שהתקבלו על ידי המדינה נוגעת למינימום רף הענישה בתחום תכנון ובנייה, באופן שפוגע ישירות במגזר הדרוזי וביכולתם להתמודד עם הקשיים בתחום זה. לפי החלטה זו, נקבע כי הסף המינימלי לקנס עבור עבירות תכנון ובנייה יהיה גבוה מאוד, ובמקרים מסוימים, לא יינתן כל פתרון או פסק-זמן להבהיר את המצב או לשמוע את הזעקות של הציבור.

תיקון זה הוא כשלון נוסף של המדינה, משום שהוא לא מנסה להתמודד עם הבעיה המקורית של תכנון לא מוסדר, אלא נוקט בדרך של ענישה בלתי גמישה שמעמיקה את הבעיות במקום לפתור אותן. במקום לפתור את בעיית הקרקעות והאדמות שנמצאות במחלוקת, המדינה בוחרת להטיל קנס כספי ככפייה, מבלי להציע תהליך של דיאלוג או פתרון מוסדר שיעזור למגזר להתמודד עם הקשיים שמלווים את ההוצאות הכספיות הגבוהות.

אין שום ניסיון אמיתי לשמוע את הציבור, להבין את מצוקותיו, ולהתמודד עם הצרכים של המגזר הדרוזי בצורה הוליסטית. במקום זאת, המדינה מתנהלת במהלכים שמעמיקים את הבעיה ומעניקים לה רק גזירות כלכליות, שיגדילו את המעמסה על התושבים במקום לפתור את הבעיה מהשורש.

תוכנית שער הכרמל והשלכותיה על עספיא לאחרונה, התוכנית הידועה בשם "שער הכרמל" הגיעה לכותרות, והסיבה לכך ברורה – מדובר בהחלטה בעלת השלכות הרות אסון על הכפר עספיא. התוכנית שכוללת בנייה אינטנסיבית, מביאה עמה לא רק אתגרים תכנוניים, אלא גם את הפרת האיזון העדתי בכפר. עספיא, שעד כה הייתה מקום שבו הדרוזים יכולים לשמור על זהותם, נמצא כעת בסיכון להפוך לכפר שבו הם יהפכו למיעוט בתוך עיר המעורבת בעוברים ושבים שאינם שותפים לאורח החיים ולתרבות המקומית.

תוכנית זו, שמבוססת על רעיונות של פיתוח כלכלי ותחבורתי, לא לוקחת בחשבון את הצרכים הייחודיים של הקהילה הדרוזית וגורמת לאיבוד שליטה במרחב הגיאוגרפי והחברתי של התושבים. מדובר בהחלטה שמפירה את האיזון העדתי בכפר ויוצרת תשתית חדשה של פגיעה בזהות ובתרבות הדרוזית, תוך שמירה על יתרונות פוליטיים וכלכליים מיידיים לחלק מהגורמים המעורבים בתכנון.

ההשלכות של תוכנית זו לא יישארו רק בתחום הבנייה והפיתוח. הכפר עספיא, שהיה עד היום מקלט לדרוזים ששמרו על קשרים אמיצים עם המדינה, נמצא כעת בפני איום על חוסן קהילתי ותרבותי. אם לא יתבצעו תיקונים משמעותיים בתוכנית, יתערערו יסודות המרקם החברתי של הכפר, וייתכן שבסופו של דבר נדבר על כפר ששכח את מורשתו, את תרבותו ואת זהותו.

ההנהגה הדרוזית: מחויבות חצי-לב וההנהגה הדתית והפוליטית – מצידה, שתקה. כשהייתה הזדמנות להיאבק בשינוי, כאשר היה צורך להרים את הקול ולהשפיע על הקהל, לא הייתה תגובה מספקת. ההנהגה, שהייתה אמורה להוביל את הציבור ולהוות כוח מאחד, כמעט תמיד סיימה את המאבקים בהסכמים פוליטיים מאחורי דלתות סגורות, מבלי להתעקש על פתרונות אמיתיים. הבטחות רבות הוצגו, והיו הכרזות על "ימי זעם", אך בסופו של דבר, המאבקים פגו והם הפכו למינוי של דמויות ציבוריות לתפקידים ממשלתיים, מינויים שאינם פותרים את הבעיות האמיתיות של הציבור.

ההנהגה הזו לא הצליחה להוביל אותנו לפתרונות ברי קיימא. היא לא הייתה מסוגלת להנחות אותנו להילחם למען שוויון מלא.

הדור הצעיר: דור השינוי הדור הצעיר של הדרוזים נמצא כיום בנקודת מפנה. יש בו את הכוח ואת האומץ לשאול שאלות קשות ולהתעקש על פתרונות אמיתיים. הוא לא מתכוון להמתין עוד להבטחות שיתבררו כזמניות, ויודע שהגיע הזמן למאבק שמוביל אותו ולא את ההנהגות הוותיקות.

הדור הצעיר לא רק שואל את השאלות הוא דורש תשובות. הוא דורש פתרונות אמיתיים. אם למדינה יש תוכניות מסודרות לניהול מאבקי ציבור, הגיע הזמן שגם אנחנו, הדרוזים, נקבל גישה זו. הגיע הזמן ליישם את גישת המדינה, שבה יש מערך מאורגן למאבק, ולהפוך את המאבק שלנו לאסטרטגי ומוסדר. הגיע הזמן לשנות את הגישה ולהפסיק את הסטטוס קוו של חוסר אונים.

המאבק שלנו חייב להיות מתואם, מוסדר וממוקד. לא עוד מאבקים ספונטניים או הפגנות שבסופן אנחנו שומעים הבטחות שוב ושוב, ורק נשארים מאוכזבים. יש צורך בתכנון מאבק ציבורי עם מטרות ברורות, שלב אחרי שלב, עד שהמטרה מושגת. חשוב לנו להדגיש שלא ניתן לחזור מאחור אם אנחנו מתחילים מאבק, הוא חייב להימשך עד לשגת מטרותיו, ללא פשרות.

ומפה הקריאה שלי לפעולה ההנהגה לא יכולה להמשיך לנצל את השקט שלנו. אנחנו צריכים למצוא את הדרך להשמיע את קולנו, ולהילחם בעד עתיד טוב יותר, באמת. אנו לא רוצים להישאר חותמת גומי למערכת שאינה מכירה בנו. אנחנו רוצים שילדינו יחיו בקרבתנו, כפי שהורינו עשו לפנינו, עם מורשתנו ותרבותנו. אחרת, נמצא את ילדינו נודדים בין הערים השונות בארץ, מרגישים זרים בארצם.

כפי שאמר תא"ל (מיל') אמל אסעד:"הבטחתם שותפות קיבלנו חומה של אפליה. הבטחתם שוויון – קיבלנו חוק שמוחק אותנו מהזהות הישראלית."

ההנהגה הקיימת לא מצליחה לקדם אותנו הגיע הזמן להחליף אותה, ולתת מקום לצעירים שיש להם את הכוח לשנות.

הכותב סארי עזאם, פעיל חברתי מעוספיה.