ביזיון ממלכתי ממשלת ישראל יורקת בפרצופה של העדה הדרוזית!
יש רגעים שבהם אין מקום לנימוס. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מדינה שפויה ונורמלית אמורה להתכנס לכאב ולאחדות. אבל הממשלה הנוכחית, האטומה, המנותקת, והמתנהלת כמו ועדת שכונה, מצליחה פעם נוספת לירוק בפרצופה של אחת הקבוצות הנאמנות ביותר למדינה: העדה הדרוזית.
במקום לשלוח נציג בכיר, שר ביטחון, רמטכ"ל לשעבר, או לפחות דמות ממלכתית שמכירה את ההיסטוריה והמחיר הכבד ששילמה העדה הזו, נשלחת ח"כ אתי עטיה، לא שרה. לא בכירה. לא מישהו שמייצג את עוצמת המדינה או שמכיר את שדה הקרב. נשלחת נציגת ליכוד שולית, שמופקדת על עובדים זרים, לייצג את מדינת ישראל בפני משפחות שכולות שאיבדו את בניהם למען ביטחון כולנו.
מה זה אם לא יריקה בפרצוף?
מה זה אם לא אטימות רגשית, בורות היסטורית, ושיא של חוסר כבוד?
העדה הדרוזית לא ביקשה פריבילגיות. היא ביקשה כבוד. היא ביקשה הכרה. היא ביקשה שמי שיבוא להניח זר – יהיה אדם שמבין את המשמעות של דם שנשפך בשם הדגל. של כאב שממשיך לדמם גם שנים אחרי ההלוויה.
הממשלה הזו, שעושה כל טעות אפשרית בזירה הביטחונית, החברתית והערכית, פוגעת שוב באמון של אזרחיה הדרוזים. במקום לאחות את הקרע – היא מגדילה אותו.
ולכן, זה הרגע לומר את הדברים כפי שהם: בושה. חרפה. ביזיון מוסרי. לא פחות.
עד שהמדינה לא תלמד לכבד באמת – לא תהיה כאן אחווה, לא תהיה כאן שותפות, ולא תהיה כאן מדינה אחת לכולם. רק קולות ריקים מנופפים בדגל, בעוד הלב מתפורר מבפנים.
