בין הוואדי להר הנביא שועיב פועם בתודעת הדרוזים

 

אחד הביטויים לכך היה מאמרו של הרב משה שפיר שפורסם ב-2019 באתר הידברות, בו נטען כי זיהוי יתרו עם שועיב אינו מבוסס, ושייתכן כי הדרוזים אינם אלא "צאצאים ספקולטיביים" של אותה דמות מקראית.

 

כבני העדה הדרוזית, איננו יכולים לעבור על כך בשתיקה. לא משום הצורך באישור חיצוני למסורתנו, אלא מתוך מחויבות לאמת ההיסטורית והדתית, ומתוך חובה להגן על שורשי זהותנו.

 

שועיב, נביא דרוזי מובהק, לא דמות מאומצת

 

במסורת הדרוזית, שועיב הוא אחד מחמשת הנביאים המרכזיים, דמות מופת של צדק, הדרכה ומוסר נבואי. כבר בקוראן (סורה 7, פסוקים 85–93) מוזכר שועייב כנביא אשר נשלח לעמו במדיין. הדמות הזו איננה המצאה דרוזית, אלא המשך למסורת מקראית-אסלאמית משולבת, שעוברת כחוט השני באזור כולו.

 

יתרה מכך, גם במקורות יהודיים קיימת זיקה מובהקת בין שועיב ליתרו. בתרגומים ערביים עתיקים של התנ”ך מופיע יתרו בשם "שועייב", ובקרב קהילות יהודיות במזרח, בפרס, עיראק וסוריה, התקבל השם הזה כבר מימים קדומים. מדרש "פסיקתא זוטרתא" מתאר את יתרו כממשיכו הנבואי של משה – אדם ששב לארצו כדי להפיץ אמונה, ולא סתם "גר צדק" פסיבי.

 

קבר נבי שועיב, זהות ברורה, מסורת חיה

 

קברו של נבי שועיב בחיטין הוא חלק בלתי נפרד מהנוף הרוחני של הדרוזים. מאז ימי הביניים תועד המקום על ידי נוסעים מוסלמים ויהודים, כולל הרב שמואל בן שמשון במאה ה-12. הדרוזים שמרו על המקום לאורך דורות, הרבה לפני קום מדינת ישראל, ובתקופת המנדט הבריטי הועבר האתר לניהול רשמי של העדה הדרוזית.

 

בשנות ה־60 עבר המקום שיפוץ נרחב ביוזמתו של השיח' אמין טריף, והוכר מאז כאתר הקדוש ביותר לעדה הדרוזית בעולם.

 

כל ניסיון לטעון כי יהודים "שמרו" את הקבר או שהוא חלק ממורשת משותפת – מנותק מהמציאות בשטח, מהמסורת הדתית ומהחוק עצמו.

 

עדויות עממיות אינן תחליף למסורת מאומתת

 

יש הטוענים לעדויות של עולי רגל יהודים שהצביעו על קברים של "ציפורה ויוכבד" הסמוכים לחיטין. אך מדובר בעדויות יחידים, לא מקורות תורניים או מחייבים. אין אסמכתא מקראית או חז"לית לקבורת ציפורה בגליל, ומלבד יתרו – אף מקור יהודי אינו מזהה את חיטין כאתר קבורה של דמויות מקראיות.

 

מחיקת הקשר, ניסיון למחוק זהות שלמה

 

המאמץ לנתק את יתרו מהעדה הדרוזית איננו אקדמי. זהו ניסיון שקוף להטיל ספק בלגיטימציה של מסורת חיה, מבוססת ומקודשת. הדרוזים אינם זקוקים לאישור מאף גורם חיצוני כדי לדעת את אמונתם, לזהות את נביאם ולחיות את רוחם.

 

המסורת נמדדת לא ב"הסכמות" של אחרים, אלא בעומק האמונה, בהמשכיות הדורות ובנאמנות הרוח. נבי שועיב עומד בלב זהותנו הרוחנית, ולא רק כסמל דתי, אלא כחזון של מוסר, צדק ושלום.

 

 

סיכום: הכרה, לא כטובה, אלא כצדק היסטורי!

 

יתרו הוא נבי שועיב. קברו בחיטין הוא אינו מיתוס דרוזי – אלא מציאות היסטורית, דתית ותרבותית חיה. כל ניסיון להכחיש זאת, מתכחש לעובדות, לכתבים עתיקים, ולרוח חיה המלווה מאות אלפי מאמינים.

 

בשם האמת, הזהות והכבוד, הגיע הזמן להפסיק להעלות את הנושא: זהו קבר נביא דרוזי. ולא פחות חשוב, נביא של שלום, של חיים משותפים ושל תקווה.