הסכנה שבקיום הסכם עם ארגון טרור בסוריה

בעשור האחרון, סוריה הפכה למרחב של כאוס, סבל אזרחי, ומאבקי שליטה בין כוחות שונים. אחד השחקנים המרכזיים בזירה זו הוא ארגון הייאת תחריר א-שאם (HTS), לשעבר ג’בהת א-נוסרה, בראשותו עומד אדם ששמו הפך לסמל של טרור ג'האדיסטי אבו מוחמד אלג’ולאני.

10.07.2025 מאת: מנדי ספדי
הסכנה שבקיום הסכם עם ארגון טרור בסוריה

 

אשר שלט הלכה למעשה על מחוז אידלב עד דצמבר 2024 ואחריה השתלט על סוריה כולה עקב בריחתו של אסד מדמשק. קריאות מצד גורמים אזוריים ובין-לאומיים לקיים הסכמים עמו, או “לנרמל” את שלטונו כפתרון זמני לוואקום השלטוני בסוריה, הן שגיאה אסטרטגית, מוסרית וביטחונית שעלולה לעלות במחיר כבד.

 

אבו מוחמד אלג’ולאני, שנולד בסוריה וגדל בעיראק, עבר מסלול טיפוסי של ג'האדיסטים רדיקליים. הוא היה חלק מארגון אל-קאעידה בעיראק בתקופת אבו מוסעב א-זרקאווי, ואף ישב בכלא האמריקאי הידוע לשמצה “בוקה”, שם יצר קשרים עם מנהיגים ג'האדיסטים בכירים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, שיגר אותו דאעש להקים שלוחה סורית של הארגון ג’בהת א-נוסרה אשר בהמשך הפכה ל הייאת תחריר א-שאם -HTS. גם לאחר ניתוק פורמלי מאל-קאעידה, שמר הארגון על אידיאולוגיה קיצונית, כלפי פנים וכלפי חוץ.

 

קיום הסכם עם גוף כמו הייאת תחריר א-שאם HTS משדר מסר מסוכן: שלשימוש באלימות קיצונית, דיכוי אוכלוסייה, ורדיפת מיעוטים – יש תגמול פוליטי. כאשר הקהילה הבין-לאומית, ואפילו שחקנים אזוריים, מוכנים לשבת לשולחן עם מנהיגים בעלי עבר עקוב מדם, הם מעניקים לגיטימציה לשלטון שמושתת על פחד ולא על הסכמה אזרחית.

 

מבחינה ביטחונית, הסכמה כזו פותחת פתח להרחבת ההשפעה של גופים קיצוניים נוספים, ולא בהכרח מבטיחה יציבות. ניסיון העבר מלמד כי הפסקות אש או הסכמים עם ארגונים מהסוג הזה הם זמניים, וכל שינוי במאזן הכוחות בשטח עלול להביא לקריסת ההסכם וחידוש מעגל הדמים.

 

ההכרה דה-פקטו ב הייאת תחריר א-שאם HTS כגוף שלטוני מכתימה את הסיכוי לפיוס לאומי אמיתי ולפתרון פוליטי יציב. היא מעבירה מסר של ייאוש לאלפי גורמים מתונים, אזרחיים ודמוקרטיים, שפעלו לאורך השנים להקים סוריה חדשה פתוחה, חופשית ומשוחררת מקיצוניות. הדבר גם פוגע במעמד ובזכויות של בני מיעוטים, נשים ומתנגדים פוליטיים החיים תחת שלטון הארגון.

 

הניסיון הגלובלי בהתמודדות עם ארגוני טרור מבהיר כי פשרות עם גופים מסוג זה עלולות לשאת מחיר כבד. כמו שלא קוימו הסכמים עם דאע"ש או אל-קאעידה, כך אין מקום להסכמות עם גופים שהתפתחו מתוך אותן אידיאולוגיות, גם אם עטפו את עצמם לאחרונה בדימוי של “מתונים” או “שחקנים ריאליים”.

 

לא ניתן לבנות שלום או יציבות על בסיס של טרור. הסכמים עם ארגונים כמו הייאת תחריר א-שאם HTS, שמנהיגם הוא טרוריסט מובהק עם עבר אלים ואידיאולוגיה מסוכנת, הם לא רק מעשה קצר ראות אלא שגיאה מוסרית הרת אסון. הפתרון לסוריה חייב לכלול שלילה מוחלטת של שלטון קיצוני, והעצמה של כוחות דמוקרטיים, אזרחיים ומתונים.

 

במקום לבחור בדרך הקלה למרות הסכנות הטמונות בה, רצוי לסייע בעיצוב בסיס לפתרון פוליטי סורי רחב, ראיית האזור כמודל עתידי אפשרי לשלטון בסוריה לאחר אסד: מבוזר, פלורליסטי, בלתי-תלוי באיראן או ברוסיה.

 

חיזוק קשרים עם אופוזיציה דמוקרטית אמיתית, לא כוחות חמושים בלבד אלא גם ארגונים אזרחיים, אינטלקטואלים, נשים וצעירים שיהיו ראויים ומוכשרים להכנה לבחירות חופשיות בפיקוח בינלאומי בעתיד, ויהיו פרטנר לשלום אמת ויציבות אזורית.

 

תקדימים של שלום עם ארגוני טרור חווינו בעבר כאשר חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם ארגון הטרור פת"ח בראשות יאסר ערפאת, וגם כאשר רקמנו שיתופי פעולה מפוקפקים עם חמאס, והתוצאות גבו דם רב מאזרחי ישראל, וגם הביאו לשכלול שיטות הטרור שפגע וממשיך לפגוע במדינת ישראל ואזרחיה, הגיעה העת לאמץ שיטות אחרות ובמקום לאמץ חלטורות ופתרונות קצרי טווח, רצוי להשקיע מאמץ בפתרון יציב ככל שתהיה הדרך אליו קשה,

 

שלטון אלג’ולאני הוא ביטוי לשבר מוסרי ופוליטי שמקורו בוואקום שנוצר בין הטרור לבין רודנות אסד. החלופה האולטימטיבית לשלטון כזה אינה עוד מנהיג חזק עם רובה , אלא מנהיגות קהילתית חכמה בעלת אחריות מוסרית, ושואפת לדמוקרטיה ופיוס לאומי, והערובה שתצמח חלופה שלטונית אידיאלית שאיתה נוכל להגיע לפתרון לסכסוך המדמם באזור, היא דווקא להיות מעורבים בתהליכים להחלפת המשטר, ולהימנע מתמיכה או קיום כל הסכם עם משטר הטרור שהשתלט על דמשק, אחרת נתעורר על מחר אפל שהמוסר והעיקרון הציוני שלחמנו למענו שנים דור ידעך ויתמוגג ונהפוך לעוד מדינה שנכנעה לתכתיבי הטרור.

 

תגובות

1. אזרח לפני 5 חודשים
אן סוף לדיבורים

מומלצים