משגב על סף השבתה של מערכת החינוך

הורי התלמידים במשגב על סף השבתה של מערכת החינוך בשל אי מוכנות למלחמה, אני כותב לך כהורה תאומים בני 11 במשגב, ולא כאיש יחסי ציבור המייצג את כלל ההורים, כדי ליידע אותך אישית בדבר המאבק שלנו כעת מול פיקוד העורף והמועצה האזורית משגב.

 

 

בית הספר של בניי דווקא שוכן במבנה חדש. יש בו מרחבים מוגנים לכלל תלמידיו. אבל יישובי משגב נמצאים במרחק קו אווירי של כ-20 ק"מ מן הגבול הצפוני. לכן, זמן האתרעה שלנו עומד על בין 30 ל-60 שניות. בשבוע החולף בדקו נציגי פיקוד העורף את זמן ההגעה של התלמידים למרחבים המוגנים, ומשראו שהתלמידים של כול בית הספר מתקשים להיכנס למרחב המוגן בתוך 30 שניות החליטו, ששלוש כיתות תלמידים לא תתפנינה למרחב המוגן. תלמידיהן יישארו בכיתות שלהם, שחלונות זכוכית רבים מקובעים בהן, ופשוט ישכבו על הארץ, ידיהם על ראשם, מתחת לקו החלון.

 

 

ההנחיה המטורפת וחסרת האחריות הזאת הקפיצה אותנו, הורי בית הספר. פנינו להנהלת בית הספר ולמועצה האזורית. הצענו פתרונות חלופיים כמו העברת אותן כיתות תלמידים ללמידה במרחבים מוגנים בישובים – במקלט שבו מתקיים ממילא הצהרון של תובל, או במועדון הממוגן בלבון (הקרוב מאד לבית הספר) או בהר חלוץ. לחליפין הצענו מבנה לימודים מדורג – ארבעה ימי לימודים בשבוע, כך שכול כיתה תפסיד רק יום אחד וכולם יוכלו ללמוד.

 

 

כול ההצעות האלה הושבו ריקם על ידי המועצה. ראש המועצה וראש אגף החינוך החדש לא מגלים שום יכולת לצאת מן הקיבעון המחשבתי של פיקוד העורף, שום הבנה שעליהם לאזן בין ההכרח לשמור על שלומם הפיזי של הילדים לבין שלומם הנפשי. הילדים מהכיתות ש'נבחרו' להישאר ללא מרחב מוגן בוכים שהם לא רוצים ללכת לבית הספר, כי הם לא רוצים למות, ולא רוצים להיות קורבן. אולי צריך להקליט אותם לדני עברי, ראש המועצה, כדי שיבין איזה נזק נפשי עצום ההנחיה המטורפת הזאת מחוללת בנפשם של הילדים.

 

 

כבר שלושה ימים שאנחנו משאירים את הילדים בבית. אין להם למידה מרחוק, כי פיקוד העורף המטומטם החליט שאנחנו אזור ירוק. הילדים מקבלים משימות מן המורה בווטסאפ. אבל אין להם מפגש עמה או עם חבריהם, והם תקועים בישוב, מול מסכים, ובחוסר מעש. וגם זה משפיע עליהם נפשית באופן נורא.

 

 

אבל אנחנו באמת חרדים מגורל ילדינו, ובנסיבות הנוכחיות גם לא יכולים לקבל שום ארגעה מלאכותית מטעם המועצה. אין מדינה, אין מועצה, אין אמון. הסיבות לכך מובנות מאליהן. באספת הורים של כלל בית הספר, שנערכה אמש, נודע לנו גם מצבם של בתי ספר אחרים במשגב, והחלטות אוטונומיות של ישובים במשגב. בישוב מורן, למשל, ההורים הפסיקו לשלוח את הילדים לבית הספר, בשל העובדה שההסעה משם לבית הספר אורכת 40 דקות ברכב לא ממוגן - והתארגנו לקיים שם למידה עצמאית רב גילאית. בבתי ספר אחרים רק 20-90% מן התלמידים ממוגנים. במציאות כזו, כולנו חרדים לגורל ילדינו, ובצדק. אף אחד מאיתנו לא מוכן לשלוח את ילדיו לבית הספר אם אינו בטוח שיהיו מוגנים בו.

 

 

אפילו את החיילים ששומרים על שערי בית הספר גייסה הנהגת ההורים. בלעדיהם, היינו נשארים רק עם השומר הקשיש הנחמד מאד שיש לנו שם. בלי שום כלי הגנה.

 

 

יישובי משגב מצויים רק 20 ק"מ מהגבול. רוב הטילים של חיזבאללה הם לטווחים קצרים, 5-25 ק"מ, ובמקרה שחיזבאללה ייכנס למלחמה השבוע, אחרי הנאום של נסראללה ביום שישי זה בצהריים אנחנו נספוג הפגזות כבדות ובלתי פוסקות.

 

 

יתר על כן, פצמ"רים של חיזבאללה כבר עברו מזמן את קו הישובים שלנו והגיעו עד עכו וכפר מסריק. אנחנו כלולים לגמרי בתוכנית כיבוש הגליל של כוח רדואן של חיזבאללה, שמתכנן לפלוש הנה ולכבוש את הגליל עד כביש 85.

 

 

זו הסיבה שהגליל מלא בכוחות צבא, זו הסיבה שחיילי וחיילות מילואים שובצו בכול יישובי משגב ושומרים עליהם כרגע. לכן חולקו בשבוע שעבר בבהילות כלי נשק ארוך לכיתות כוננות שהוקמו בחופזה ומתאמנות כעת ביישובי משגב. לכן המועצה גם מפזרת שקי חול ביישובים כעמדות ירי לשעת צרה.

 

 

המועצה האזורית ופיקוד העורף מבינות היטב באיזו דרגת איום מצויים יישובי משגב. מה שאינני מבין הוא איך מצפים פיקוד העורף ומועצת משגב, שאנחנו, ההורים, נבחר בין השלימות הפיסית של ילדינו לבין שלומם הנפשי, בין שליחתם לבית ספר כברווזים במטווח שיעי – לבין השארתם בבית במחיר בריאותם הנפשית."אבא, אני לא אהיה קורבן!" – ומרד ההורים בפיקוד העורף.

 

"אבא, אני לא אהיה קורבן!" את המשפט המדהים והמבעית הזה אמר לי אמש בני, מיכאל, בן ה-11.5 בסך הכול,  כששמע ממני על ההנחיות החדשות של פיקוד העורף, בנוגע ללמידה בבתי הספר של משגב. 

 

 

חשוב מאד שילדינו ישובו לשגרת לימודים. הם הדור שעבר שלוש שנות קורונה, שפגעו בצורה משמעותית בלימודיהם ובילדותם. חשוב מאד גם לבסס כאן שגרת חירום, הכוללת הפעלה מלאה של מערכת החינוך, משום שהיא מרגיעה את נפש הילדים, ומאפשרת להורים היכולים לשוב למקומות העבודה שלהם לעשות זאת. אבל אי אפשר לבסס שגרת חירום בפתרונות פרטץ', עם סימון 'ירוק' של יישובי משגב, הרחוקים רק 20 ק"מ בקו אווירי מגבול לבנון, אחרי שפצמ"רים של חיזבאללה הגיעו כבר עד לכפר מסריק, המצוי דרומה בהרבה מאתנו, ולצפות שאנו, הורי משגב וילדיה, נהפוך למטרות במטווח.

 

 

ככול שמתקדמת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה כך עולה הסיכוי לכניסת חיזבאללה למערכה. חלק ניכר מן הטילים שמחזיק ארגון הטרור השיעי בידיו נועדו לירי לטווחים קצרים, ואם יפתח באש, יישובי משגב, בייחוד אלה שמעל כביש 85, יהיו מטווחים ללא הרף. יתר על כן, מפרסומים גלויים בעיתונות בשנים האחרונות ידוע היטב, כי התוכנית לכיבוש הגליל של כוח רדואן וחיזבאללה כוללת את כול יישובי הגליל המערבי עד כביש 85 וכרמיאל. זו הסיבה לכך שהצבא הוקפץ הנה, שהיישובים קיבלו נשק ארוך, שכיתות הכוננות התחדשו, שהוקמו עמדות הגנה יישוביות, ושיש שמירה אזרחית וצבאית בכל יישוב ומוסד חינוכי באזור.

 

 

לאור כול אלה אין מנוס מלהסיק, כי מישהו בפיקוד העורף ו/או במשרד החינוך ו/או במועצה אזורית משגב שיחק ראש קטן, וקבע הנחיות בלתי אפשריות לתפעול מערכת החינוך באזור. ניחא, לו היו חסרים בבית הספר שלנו מרחבים מוגנים, אזי היינו עוברים כולנו ללמידה מרחוק. אבל בית הספר שלנו חדש, יש בו מרחבים מוגנים לכלל תלמידיו, ולהפוך אותם לבלתי זמינים לחלק ניכר מתלמידי בית הספר, בשל החשש המוצדק שלא יגיעו אליו בבטחה בתוך 30 שניות, זו בריחה מאחריות.

 

 

ואני כבר לא מדבר על הבדיחה הבאה: בית הספר גם הודיע לנו, שההורים יכולים לבחור לא לשלוח את ילדיהם לבית הספר, אבל שניקח בחשבון כי לא תתקיים למידה מרחוק, וכדי להשלים את החומר נוכל לקבל את 'צילומי הלוח הכיתתי' בלבד.

 

 

במצב כתיקונו, לו רשות החירום הלאומית רח"ל ושירותי פס"ח היו מתפקדים כיאות, הייתה מוטלת עליהם החובה למצוא פתרונות חליפיים לבתי הספר בגליל המערבי במרחבי למידה מוגנים. משעה שרשויות אלה אינן מתפקדות, כמו שאר המדינה, (ורח"ל כיום היא חלק מפיקוד העורף), האחריות לכך מוטלת על פיקוד העורף, משרד החינוך והמועצה האזורית משגב.

 

 

כול דבר ניתן לפתרון. שאלת ההיסעים (פיצול ההסעות של המועצה, ובמקרה שזה לא אפשרי גם ההורים יכולים להסיע), שינוי מערכת הלימודים ושיבוץ מורים ומורות במרחבים מוגנים ביישובים במקום בבית הספר, ענייני הביטוח. אבל בשביל זה צריך להיות יצירתיים, לחשוב פתוח ובעיקר לא לפתור בעיות נכונות (זמן ההתראה הקצר ומספר התלמידים שצריכים להספיק להתפנות בו למרחב מוגן) באמצעות הנחיות בלתי סבירות, המפקירות את חיי ילדינו והופכת אותם לברווזים במטווח, ועוד שיעי.