שמחת תורה שמחת האיחוד

 

אשור בלה מטפלת רב תחומית וסופרת ליצירת קשר 0507201752 לביקור באתר 

 

חוברים יחד לחיבוק מאחד ולחיבוק ספר תורה, רוקדים במשך שעות ארוכות, ספר התורה הוא התשתית הלאומית, בסיס האומה ומעצב את נפש העם, טעם קיומו המוזר והמופלא, זהו קשר נפשי, אינטימי סוחף ומלבב בו זמנית.

 

 

לא תמצאו בשום דת או עם תנועה כזו, ריקודים מתוך שמחה, שמחת התורה. בארץ ובין היהודים תפגשו ביום זה את ההמונים המאוחדים סביב ספר התורה בבתי כנסיות, בחצרות וברחובות ובבתים, האיחוד והשירה הבוקעת מהלב מורגש ומרגש.

 

 

גם בימים קשים של הגולה הארוכה, בימים של מלחמות, רדיפות, קרבות ונוגשים מכל עבר, וסבל שסבלו היהודים ללא גבול, גם אז באותם ימים קשים, רקדו ושמחו עם ספר תורה, האם דבר זה מובן מאליו? כמה קל לראות את המחוייבות הפנימית של כל יהודי.

 

 

יום שמחת תורה מציין מועד סיום המחזור השנתי של קריאת התורה עם הפרשה האחרונה, פרשת "וזאת הברכה" ותחילת הקריאה מבראשית, מועד החג בשמיני עצרת ב-כב' בתשרי, מקור החג נקבע על פי השיטה המחזורית של חכמי בבל, קיים מנהג קדום בו נהוג לקרא ולסיים את התורה בשלוש וחצי שנים, אולם המנהג הוא על פי חכמי בבל.

 

 

בכל שנה מחדש שמחת תורה נחוג ביום טוב אחרון של חג סוכות והוא יום שני של שמיני עצרת (על פי הרב עמרם גאון), השם שמחת תורה מופיע בספר החילוקים מתחילת המאה השמינית, שמחה על שסיימו את קריאת התורה, שמחה זו התקיימה בקרב יהודי בבל ויהודי ספרד, ורק השם התקבל בסביבות המאה השמינית.

 

 

על פי הרב יצחק בן רבי יהודה איבן גיאת, שהיה מגדול חכמי התורה בספרד, פוסק וראש ישיבה, פרשן ומשורר יהודי, "רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה, ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה, וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו, ונתכנה יום שמחת תורה" (רי"צ גיאת הלכות לולב).

 

 

שמחת תורה מופיעה גם בסידור רש"י וכך מכונה יום זה גם בזוהר הקדוש, על פי הרמ"א "וקורין יום טוב אחרון יום שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה" (הרמ"א שולחן ערוך אורח חיים תסר"ט) .

 

 

אופי החג השמחה לכבוד סיום לימוד וקריאת התורה, מקורה במדרש אגדה, שיר השירים רבה (מדרש ארץ ישראלי קדום של מגילת שיר השירים) "ויקץ שלמה והנה חלום, ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה', ויעל עולות, ויעש שלמים, ויעש משתה לכל עבדיו" אמר רבי אלעזר, מכאן עושים סעודה לגמרה של תורה, כיום עיקר השמחה מתבטאת בריקודים עם ספר תורה, בעבר לא נהגו לרקוד אלה הביטוי היה אמירת פיוטים וסעודה לציבור, המנהג התחיל מימי האר"י הקדוש, על אף שרב האי שיהיה אחרון גאוני בבל, הזכיר כמנהג מקומו מאות שנים לפני כן.

 

 

בקריאת התורה עולה חתן וזאת הברכה ומיד אחרי עולה חתן בראשית כדי לשמר את ההמשכיות, כיום מקובל ונהוג שעולים חמישה לקריאת וזאת הברכה משום ריבוי השמחה ההקפות.

 

 

ברוב הקהילות מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש ועורכים עימם שבע הקפות סביב הבימה ואוחזים בזרועותיהם את הספרים הקדושים, תוך שירה וריקודים, מקור המנהג כנראה במאה החמש עשרה ואינו נזכר בראשונים, קודם הוצאת ספר התורה אומר שליח הציבור "אתה הראת" והציבור עונים אחריו כל פסוק, וכשמגיע ל"כי מציון תצא תורה" מוציאין כל ספרי התורה.

 

 

סדר ההקפות, בליל החג לקראת סוף תפילת ערבית וביום שמחת תורה, בזמן תפילת שחרית, לפני או אחרי קריאת התורה, תלוי במנהג המקום, על פי המשנה ברורה יש המקיפים שלוש פעמים ויש שמקיפים שבע פעמים כמו בהושענא רבא. על פי מנהג האשכנזים בכל הקפה אומר שליח הציבור פסוקי תפילה על פי סדר ה-א-ב ואומרים את הפיוט "אלוהי הרוחות הושיע נא" והקהל יוצא בשירה וריקודים עם ספרי התורה.

 

 

לפי הספרדים, בסיום כל הקפה אומרים פסוקים נבחרים וקטע תפילה הקשור לספירה של אותה הקפה.
ילדים המצטרפים לשמחת החג אוחזים בידיהם ספרי תורה זעירים או דיגלונים מיוחדים ובראשם תפוח עם נר דולק, והמבוגרים מרקידים אותם על כתפיהם הקפות שניות.

 

 

במוצאי החג ועם תחילת יום טוב שני של גלויות, שהוא שמחת תורה שנחוג בחוץ לארץ, גם בארץ נהוג לערות הקפות שניות בהם יוצאים עם ספרי תורה לריקודים בבתי כנסיות או ברחובות, עוד מנהג מאז ימי האר"י הקדוש, לבקר במוצאי שמחת תורה בכמה בתי כנסת שהתעכבו לסיים את התפילה, ולערוך שבע הקפות בכל אחד מהם, המנהג התפשט מצפת לחברון ומשם לכל הארץ.

 

 

בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים החלו בכפר חב"ד על פי הוראת הרבי מנדל שניאורסון, הוא הרבי מליובאביץ, לקיים מעמד הקפות שניות המוני פתוח לקהל הרחב בהשתתפות אישי ציבור, מנהג זה התפשט לקיבוצים גם חילוניים וגם לתנועות נוער.

 

 

ונשים לב, שמחת תורה אינו מצווה מהתורה, ולא נדרש על ידי הנביאים, ולא חודש על ידי חכמי התלמוד, חג זה הומצא על ידי ההמונים שנהו אחר משאלת לב, ביום בו מסיימים את קריאת פרשיות התורה ומיד מתחילים במחזור חדש, זהו חג של ספונטניות יהודית, מעיין של רגש המפכה ממעמקי נשמת העם, ככתוב "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח') ולפי מסכת סוטה אהבה זו תורה, שפת האהבה היא שפה מיוחדת במינה, ומקורה אינו בחשבון קר, או בהסקת מסקנות הגיוניות, האהבה הינה ידיעה אינטואיטיבית וברורה בלב ולוחשת "זהו זה" התורה היא היהודי עצמו, בלשון הנביאים הושוותה התורה לכלה שהובאה אל החתן, והיא מרווה את צימאונו הרוחני, לומדי התורה יודעים כי היא החיים עצמם וזו לא מליצה, האהבה מולידה שמחה, שמחה קבועה בלב.