כן לצו המצפון לצו 8 ולא לצו ההריסה
פעמוני ה-7 באוקטובר הדהדו באוזני ובלבבות הדרוזים במדינת ישראל, וצו המצפון הלאומי שלהם הציב אותם שוב בחזית ההגנה על ביטחון ישראל יחד עם אחיהם היהודים, אף על פי צלקות ומכאובי האכזבה, ההזנחה והאפליה מהם סבלו וסובלים כתוצאה של מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן כלפיהם.
ההתעלמות מחלקם בבניית המדינה ובשמירה על קיומה וביטחונה אשר נשכח, או הושכח והועלם מהזיכרון ההיסטורי של הגורמים הפוליטיים.
למשמע אוזניהם החלו הדרוזים לנתב את דרכם לצו השעה בעיניהם, והחלו מחפשים כיצד יכולים גם הפעם לתרום את חלקם במאמץ ההגנה על מדינת ישראל, ביטחונה ושלום אזרחיה.
זנחו את מלחמתם על ביתם הפרטי והתייצבו להגנה על הבית הלאומי של מדינת ישראל, מדינתם. הלבבות ושערי הבתים נפתחו לאירוח המפונים מהדרום ומהצפון. נשים דרוזיות החלו מבשלות את מיטב המטעמים הביתיים לחיילים בשטחי הכינוס ובדרך אליהם, הגברים העמיסו את רכבי הקירור שלהם בבשרים, והאכילו גדודים שלמים בבשרים על האש ועוד. רבים קבלו צו 8, עלו על המדים הצבאיים והתייצבו ביחידותיהם, לצד נוספים שהתייצבו ביחידות ללא צו קריאה כלשהו...
אלה הדרוזים וזהו צו מצפונם הלאומי, ההתייצבות והושטת היד בעיניהם בגדר המובן מאליו וצו מצפונם ראשון במעלה. כך גדלו והתחנכו, על החובה הלאומית, אהבת המולדת ועל תחושת שייכות עמוקה למדינה שחיים תחת כנפיה. למרות ניסיונות ממשלות ישראל חזור וזוב לפגוע בהם, בתחושותיהם, במעמדת ובשייכותם הבלתי מעורערת למדינת ישראל ולסמליה ותמיד הניחו כי מדינת ישראל נאורה וצפו שתכבד את תושביה.
כך הדרוזים פעלו בתחילת המאה ה-20, בשנות העשרים והשלושים, כאשר היו שני מיעוטים מאוימים ונרדפים על ידי כנופיות ערביות, חברו יחדיו והחלו ביצירת שיתופי פעולה בתחום החקלאות, הפלחה והמסחר ביבולים בין תושבי יגור היהודים לבין תושבי עוספיא הדרוזים, כתוצאה של שכנות טובה וסיוע הדדי בתחומים מגוונים.
שיתופי פעולה אלה הניבו התגייסות וסיוע במאמצים להקמת מדינת ישראל, בתעמולה, במסעות שכנוע בארץ, בגליל המערבי, העליון ותחתון להתגייסות דרוזים ואחרים לצד היהודים או לחלופין לשמירה על ניטראליות. פעלו מחוצה מחוץ לארץ ישראל המנדטורית, לשם הכשרת הלגיטימציה לתקומת ישראל בלבנון, בסוריה ומעבר לירדן, סיוע ברכישת נשקים עבור ארגון ההגנה וההתיישבות היהודית, בעבודת מודיעין ובמשימות חשאיות מעבר לגבלות בכדי לזרוע בהלה בקרב המתנגדים להקמת הישות הציונית שבדרך. על אלה ועוד, דרוזים רבים זכו בתעודות הוקרה של אות על"ה (עיטור לוחמי המדינה) וניתן לעיין בארכיונים הציוניים בכדי להיחשף לסיפורי גבורה רבים ואף לנפילת חללים בשליחות ההגנה ורש"י בשנים אלה.
במלחמת העצמאות (1948) הספיקו להקים יחידה דרוזית התנדבותית בשורות צה"ל, אשר הספיקה ללחם באויב ולספוג 14 חללים, 11 מתוכם דרוזים. ההתנדבות הדרוזית להגנה על ביטחון וגבולות מדינת ישראל נמשכה עד לשנת 1956, בה נחקק חוק גיוס חובה , מאז ועד עצם היום הזה הדרוזים מתגייסים לצה"ל, לרבות ליחידות קרביות ולשירות משמעותי באחוזים גבוהים מהתגייסות אחיהם היהודים.
לעומתם, מאז אנשי הברון רוטשילד במטולה ובהמשך הסוכנות היהודית שקדו על ביצוע מהלכי השתלטות על האדמות הפרטיות של הדרוזים מסיבות שונות ובעילות ובשיטות מגוונות. לעיתים באמצעות פיתויים, גיוס סוכנים תועלתניים, מכירה, הפקעה וכדומה. כאשר המדינה הנאורה בחרה בחקיקת חוקים שמאפשרים שימת ידה על אדמותיהם הפרטיות (חוק נכסי נפקדים 1950, חוק נכסי המדינה 1952, חוק רכישת מקרקעין 1953, חוק רשות הטבע והגנים 1963, חוק שמורת טבע הר מירון 1965, תקנות שעת חירום ועוד). צעדים אלה ומדניות זו, הותירו בידי הדרוזים כשליש מאדמותיהם הפרטיות.
בעידן המודרני יותר, ועל אף החינוך הערכי בו ניחנים הדרוזים לצד נאמנותם העיוורת למדינת ישראל, חלק מהמחוקקים בכנסת ישראל, בחר מתוך בורות וחוסר ידע או בכוונת מכוון, להתעלם מתולדות שותפות הגורל שנבנה בדם, ביזע ודמעות לפני ותוך כדי הקמת מדינת ישראל ומהתרומה של הדרוזים לביטחון המדינה לאורך כל שנותיה, כחובה מוסרית מצדם ומתוך אמונה שהם חלק בלתי נפרד מהוויית המדינה ולטוב ולרע.
חלק מהמחוקקים בחר לחוקק חוקים שמפלים את הדרוזים לרעה ופוגעים בהם, בנכסיהם ובקניינם הפרטי. כך למשל חוק קמיניץ (2018), בעילת הסדרת הבנייה הבלתי חוקית, אסר על הדרוזים לבנות על אדמתם הפרטית בשונה מכל מדינה מתוקנת בעולם. מנגד, ממשלות ישראל לא הפשירו אדמות לזוגות הצעירים לרבות לחיילים המשוחררים, לא אישרו הרחבת מפות המתאר ולא אישרו תוכניות מפורטות שמאפשרות פיתוח שכונה חדשה. אולם הצורך יותר חזק מכל חוק וצעירים בנו בלית ברירה על אדמתם הפרטית, דבר שהפך אותם לעברייני- חוק בעל כורחם.
למרבה התדהימה חוק זה מאד בררני, ונראה שיועד רק נגד הדרוזים תוך התעללות כלכלית מרוששת בהם, משום שאינו נאכף בהתיישבות היהודית בגדה המערבית, בה מתנחלים במקרה הטוב משתלטים על אדמות מדינה ובונים עליה. כך שהקנסות כבדי המשקל, המרוששים את הצעירים הדרוזים והנאמדים במאות רבות של שקלים, הפלא לפלא חלים רק עליהם.
חוק הלאום (2018), קבע כי מדינת ישראל הינה יהודית ופסח על היותה דמוקרטית. לדרוזים אין בעיה כלל וכלל עם אופייה היהודי של המדינה. אולם, חוק זה מפקיע את הלאום הישראלי מהדרוזים, שולל מהם את השוויון האזרחי ואת שוויון ההזדמנויות ואת הזכות לפתח את הישובים הדרוזים בדומה לישובים היהודים (ראה/י סעיף 7 לחוק). האם נכון לחוקק שני חוקים אלה עם השלכותיהם כלפי הדרוזים? ולהניח את הדרוזים במעמד נחות על אף שמקיימים את חובותיהם לעילה ועילה בעוד זכויותיהם הטבעיות לא ניתנות להם.
יוצא איפה כי, הדרוזים כל כך ערכיים, נאמנים וממלאים את חובותיהם לצד צו מצפונם, מתייצבים לצווי 8 ומגנים על הבית הלאומי שלהם בחירוף נפש. אך משחוזרים לביתם, אם חוזרים, מוצאים צו הריסה לבית הפרטי שנבנה על אדמתם הפרטית או לחלופין מקבלים קנסות כספיים מרוששים של 500 אלף שקלים ומעלה. היעלה על הדעת ?! .
